לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שחיטה פרק ט

הלכות שחיטה פרק ט

הלכה א

פסוקה כיצד?

חוט השדרה שנפסק העור החופה את המוח – טרפה, ובלבד שיפסק רוב היקפו, אבל אם נסדק העור לארכו או ניקב – מותרת. וכן אם נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, או שנתמעך המוח שבתוך החוט ונתנדנד, הואיל ועורו קיים הרי זו מותרת.

 

הלכה ב

הומרך המוח ונשפך כמים או כדונג שנמס עד שימצא החוט כשמעמידו אינו עומד הרי זו טרפה, ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו הרי זו ספק.

 

הלכה ג

עד היכן חוט השדרה?

תחלתו מבחוץ לפולין שבתחלת העורף עד סוף פרשה שניה, שלא ישאר אחריה אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחלת האליה.

 

הלכה ד

ושלש פרשיות הן, ואלו הן: שלשה עצמות דבוקין זה בזה למטה מחליות של שדרה. וחוט השדרה בעוף עד בין אגפיים. אבל למטה ממקומות אלו אין משגיחין על החוט הנמשך לשם בין שנפסק עורו בין שנמרך המוח.

 

הלכה ה

קרועה כיצד?

בשר החופה את רוב הכרס והוא המקום מן הבטן שאם יקרע יצא הכרס, אם נקרע בשר זה – טרפה. אע"פ שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית, אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל – טרפה. וכמה שיעור הקרע?

בארכו אורך טפח, ואם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר החופה את הכרס, אף על פי שאין באורך הקרע טפח – טריפה, הואיל ונקרע רובה.

 

הלכה ו

נקדר הבשר הזה בעגול או באורך, אם היה יתר מכסלע, והוא כדי שיכנס בו שלש גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק הרי זו טרפה, שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח.

 

הלכה ז

בהמה שנפשט העור שעליה כולו בין שנקרע ביד או בחולי ונמצא בשר בלא עור הרי זו טרפה, וזו היא שנקראת גלודה. ואם נשאר מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה ורוחב סלע על הטבור ורוחב סלע על ראשי איבריה הרי זו מותרת. ואם ניטל כרוחב סלע מעל כל פני השדרה או מעל הטבור או מעל ראשי איבריה ושאר כל העור קיים הרי זו ספק ויראה לי שמתירין אותה.

 

הלכה ח

נפולה כיצד?

הרי שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגובהו עשרה טפחים או יתר ונתרסק אבר מאיבריה הרי זו טרפה. וכיצד הוא הריסוק?

שיתרוצץ האבר ויחלה מחמת הנפילה עד שתפסד צורתו ותארו, אע"פ שלא ניקב ולא נסדק ולא נשבר הרי זו טרפה. וכן אם הכה אותה באבן או במטה ורצץ אבר מאיבריה – טרפה. באי זה איברים אמרו?

באיברים שבחלל הגוף.

 

[השגת הראב"ד דין]: באי זה איברים אמרו באיברים שבחלל הגוף

אמר אברהם: אומר אני בכל אבר שאם נשבר תהיה בו טרפה אפילו נתרסק אבר מן האיברים שאם ניטלו כשרין. עד כאן לשונו.

 

הלכה ט

בהמה שנפלה מן הגג אם הלכה אין חוששין לה, ואם עמדה ולא הלכה חוששין לה. קפצה מחמת עצמה אין חוששין לה, הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין לה שמא נפלה.

 

הלכה י

זכרים המנגחין זה את זה אין חוששין להן, נפלו לארץ חוששין להן, וכן בהמה שהיתה מגררת רגליה אין חוששין לה שמא נתרסקו איבריה, או שמא נפסק החוט של שדרה.

 

הלכה יא

גנבים שגונבין הטלאים ומשליכין אותן לאחורי הדיר אין חוששין להן משום ריסוק איברים, מפני שאין משליכין אותן אלא בכונה שלא ישתברו. ואם החזירום והשליכום לדיר, מחמת יראה חוששין להן, מחמת תשובה אין חוששין להן, מפני שמתכוין להחזירם שלמים ויזהרו בהשלכתן.

 

הלכה יב

שור שהרביצוהו לשחיטה, אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו אין חוששין לו, מפני שנועץ צפרניו ומתחזק עד שמגיע לארץ.

 

הלכה יג

הכה הבהמה על ראשה והלכה לה המכה כלפי זנבה, או על זנבה והלכה לה כלפי ראשה, ואפילו הכה אותה במטה על כל השדרה אין חוששין לה, ואם יש במטה חליות חליות חוששין לה. ואם הגיע ראש המטה למקצת השדרה חוששין לה. וכן אם הכה לרוחב השדרה חוששין לה.

 

הלכה יד

עוף שנחבט על דבר קשה, כגון כרי של חטים או קופה של שקדים וכיוצא בהן חוששין לריסוק אברים, ואם נחבט על דבר רך, כגון כסות כפולה והתבן והאפר וכיוצא בהן אין חוששין לו.

 

הלכה טו

נדבקו כנפיו בדבק בשעת צידה ונתחבט, אם בכנף אחת נאחז אין חוששין לו, ואם נאחז בשתי כנפיו ונתחבט בגופו חוששין לו.

 

הלכה טז

נחבט על פני המים, אם שט מלא קומתו ממטה למעלה לעומת המים אין חוששין לו, אבל אם שט ממעלה למטה עם הלוך המים חוששין לו, שמא המים הם המוליכין אותו. ואם קדם לתבן או קש שמהלכין על גבי המים הרי זו שט מחמת עצמו ואין חוששין לו.

 

הלכה יז

כל מקום שאמרנו אין חוששין לה מותר לשחוט מיד, ואינו צריך לבדוק שמא נתרסק אבר, וכל מקום שאמרנו חוששין לה, אם שחטה צריך לבדוק כנגד כל החלל כולו מקדקד הראש עד הירך: אם מצא בה טרפה מן הטרפות שמנינו או שנתרסק אבר מן האיברים שבפנים ונפסדה צורתו הרי זו טרפה, אפילו נתרסק אבר מן האיברים שאם ניטלו כשרה, כגון טחול וכליות הרי זו טרפה. חוץ מבית הרחם שאם נתרסק הרי זו מותרת.

 

[השגת הראב"ד דין]: כגון טחול וכליות אמר אברהם: זה ספק.

 

הלכה יח

והסימנין אינן צריכין בדיקה בכאן, שאין הנפילה ממעכת אותן.

 

הלכה יט

נפלה מן הגג ולא עמדה אסור לשחוט אותה עד שתשהא מעת לעת, ואם שחט בתוך זמן זה הרי זו טרפה. וכששוחט אותה אחר מעת לעת צריכה בדיקה כמו שביארנו.

 

הלכה כ

וכן מי שדרס ברגלו על העוף, או שדרסתו בהמה, או שטרפו לכותל והרי הוא מפרכס משהין אותו מעת לעת אחר כך שוחטין אותו ובודקין אותו כדרך שביארנו.

 

הלכה כא

 

סימנים שנדלדלו רובן טרפה ואפילו שלא מחמת נפילה, וכן אם נתקפלו, שהרי אינן ראויין לשחיטה. אבל אם נתפרק רוב תרבץ הושט מן הלחי הרי זו מותרת, שאין התרבץ ראוי לשחיטה, כמו שביארנו.