לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות עבדים פרק ח

הלכות עבדים פרק ח

הלכה א

המוכר את עבדו לגוי יצא בן חורין וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן הגוי עד עשרה בדמיו, וכותב לו גט שחרור ויוצא. ואם לא רצה הגוי למכרו אפילו בעשרה בדמיו, אין מחייבין אותו יתר. וקנס זה אין גובין אותו ודנין אותו אלא בבית דין מומחין, ואם מת המוכר אין קונסין את היורש להחזיר את העבד לשחרור.

 

הלכה ב

לוה על עבדו מן הגוי, אם קבע לו זמן ואמר לו: אם הגיע זמן פלוני ולא אשלם לך תקנה גוף עבד זה הרי זה יצא לחירות מיד. ואם אמר לו: תקנה מעשה ידיו לא יצא לחירות. גבאו גוי בחובו, או שבאו על האדון מצירים ובקשו להרגו ופדה עצמו מידן בעבדו, לא יצא לחירות, מפני שנלקח ממנו שלא ברצונו.

 

הלכה ג

מכר עבדו לאחד מעבדי המלך או מגדוליו, אע"פ שהוא מתיירא מהם, יצא העבד לחירות, מפני שהיה יכול לפייסו בממון אחר.

 

הלכה ד

מכרו לגוי לשלשים יום, מכרו חוץ ממלאכתו, חוץ מן המצות, חוץ משבתות וימים טובים, הרי זה ספק אם נשתחרר או לא נשתחרר, לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהן לחירות מיד גוי, אין מוציאין מידו.

 

[השגת הראב"ד]: מכרו לגוי לשלשים יום וכו' עד אין מוציאין מידו

אמר אברהם: אין בקנסות תפיסה מועלת אלא למי שחסרו ממון.

 

הלכה ה

אחד מוכר עבדו לגוי עובד ע"ז או שמכרו לגר תושב, אפילו לכותי הרי זה יצא לחירות. מכרו לישראל מומר הרי זה ספק, לפיכך אם תפס כדי דמיו מרבו ראשון כדי לצאת בהן מיד המומר, אין מוציאין מידו.

 

הלכה ו

המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא בן חורין וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שחרור ואבדו הדמים. ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו?

שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחוצה לארץ. המוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו כמוכר לחוצה לארץ.

 

הלכה ז

בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל ודעתו לחזור, והכניסה לו אשתו עבדים ושפחות, הרי אלו ספק אם הם כמי שמכרה אותם לחוצה לארץ הואיל ויש לו הפירות, או אינן כמכורין לו, שהרי הגוף שלה.

 

הלכה ח

עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם, אבד את זכותו. במה דברים אמורים?

כשיצא רבו על מנת שלא לחזור לארץ ישראל, אבל אם דעת רבו לחזור ויצא אחריו ומכרו שם, יצא לחירות וכופין את הלוקח לשחררו.

 

הלכה ט

עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו, או ימכור אותו למי שיעלוהו לשם. רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה. ודין זה בכל זמן, אפילו בזמן הזה שהארץ ביד גוי.

 

הלכה י

עבד שברח מחוצה לארץ לארץ, אין מחזירין לו לעבדות, ועליו נאמר: לא תסגיר עבד אל אדוניו. ואומר לרבו שיכתוב לא גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו. ואם לא רצה האדון לשחררו, מפקיעין בית דין שיעבודו מעליו וילך לו.

 

הלכה יא

עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו, מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר וצוה עליו הכתוב, שנאמר: עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו, זו אף הוניית דברים. נמצאת למד: שהמאנה את הגר הזה עובר בשלשה לאוין: משום ולא תונו איש את עמיתו, ומשום וגר לא תונה, ומשום לא תוננו. וכן עובר משום ולא תלחצנו כמו שביארנו בענין הונייה.

 

הלכה יב

הקונה עבד מן הגוי סתם ולא רצה למול ולקבל מצות העבדים מגלגלין עמו כל שנים עשר חדש, ואם לא רצה חוזר ומוכרו לגוי או לחוצה לארץ. ואם התנה העבד עליו תחלה שלא ימול הרי זה מותר לקיימו כל זמן שירצה בגיותו ומוכרו לגוי או לחו"ל. וכן עבד שמל וטבל לשם עבדות ואח"כ הפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, הרי זה מותר לו ליטול דמיו מן הגוי וכותב ומעלה בערכאות של גויים, מפני שהוא כמציל מידם.

 

הלכה יג

המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור. ואם מת האדון שהפקירו היורש כותב לו גט שחרור.

 

הלכה יד

עבד שברח מבית האסורין, אם נתייאש ממנו רבו, יצא לחירות וכופין את רבו וכותב לו גט שחרור.

 

הלכה טו

עבד שנשבה, אם נתייאש ממנו רבו ראשון כל הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו והרי הוא שלו. ואם פדהו לשם בן חורין, הרי זה בן חורין. ואם לא נתייאש ממנו רבו ראשון הפודה אותו לשם עבד נוטל פדיונו מרבו וחוזר לרבו, ואם פדהו לשם בן חורין, חוזר לרבו הראשון בלא כלום.

 

[השגת הראב"ד]: עבד שנשבה וכו'

אמר אברהם: זהו כרשב"ג וכאביי. עד כאן לשונו.

 

הלכה טז

עבד שעשאו רבו אפותיקי לבעל חובו ושחררו, הרי זה משוחרר, וכופין את בעל חובו לשחררו. גם זה מפני תיקון העולם שלא יפגע בו לאחר זמן ויאמר לו: עבדי אתה.

 

הלכה יז

עבד שהשיאו רבו בת חורין, או שהניח לו רבו תפילין בראשו, או שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקין בספר תורה בפני צבור, וכן כל כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהן אלא בן חורין, יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור. וכן אם נדר נדר שכופין עליו את העבדים, כמו שביארנו בנדרים, ואמר לו רב:ו מופר לך, יצא לחירות, שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו, גילה דעתו שהפקיע שעבודו. מכאן אני אומר: שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו, כופין אותו לכתוב לו גט שחרור אע"פ שעדיין לא כתב. אבל אם לוה מעבדו או שעשהו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו ולא מיחה בו, לא יצא לחירות.

 

[השגת הראב"ד]: ואם נדר נדר שכופין עליו את העבדים וכו' גילה דעתו שהפקיע שעבודו

אמר אברהם: נ"ל שיבוש הוא נשתבש בלשון המשנה פרק הכותים אין להם נזירות הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו כך אני שונה בוא"ו והוא שונה יצא לחירות ומשלים נזירותו וחיי ראשי לא אדע על אי זה דרך יוכל לפרש כי מאחר שהוא מפר איך גילה דעתו שהפקיע שעבודו אדרבה גילה דעתו שיש לו רשות עליו להפר נדרו.

 

הלכה יח

ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה, ואם למדו לא יצא לחירות.

 

הלכה יט

הלוקח עבד מן הגוי וקדם העבד וטבל בפני רבו לשם בן חורין יצא לחירות, שלא בפני רבו צריך לפרש. לפיכך צריך רבו לתקפו במים.

 

הלכה כ

ישראל שתקף גוי קטן או מצא תינוק גוי והטבילו לשם גר, הרי זה גר. לשם עבד, הרי זה עבד. לשם בן חורין, הרי זה בן חורין.

 

הלכה כא

גר שקדמו עבדיו ושפחותיו וטבלו לפניו קנו עצמן בני חורין.