לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מכירה פרק טז

הלכות מכירה  פרק טז

הלכה א

המוכר זרעוני גינה שאין עצמן של זרעונים נאכל, לחברו ולא צמחו, חייב באחריותן ומחזיר לו את הדמים שלקח ממנו, שחזקתן לזריעה. והוא שלא צמחו מחמת עצמן, אבל אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו, אינו חייב באחריותן שמא מחמת הברד לא צמחו, וכן כל כיוצא בזה.
 
הלכה ב
מכר לו זרעים הנאכלין, כגון חטים ושעורים וזרען ולא צמחו אינו חייב באחריותן. אפילו היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונין אותה לזריעה, הואיל ואוכלין אותה אינו חייב באחריות זריעתו. ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותן. והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה ולצביעה. וכן כל כיוצא בזה.
 
הלכה ג
מכאן אתה למד: שכל הלוקח מחברו מקח והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום אינו יכול לומר: החזיר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו את הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם. ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו, הרי הוא ברשות מוכר. אבל אם לא הודיעו שמוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא שם בו מום, הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.
 
[השגת הראב"ד]: מכאן אתה למד וכו'
אמר אברהם: דין אמת הוא זה אלא שאין מכאן ראיה לפי שהזרע כשאינו ראוי לצמוח דבר ידוע הוא שהוא נרקב בעמידתו בקרקע ואינו בר השבה משא"כ בשאר מקחות אלא שהדין דין אמת ולמ"ד שמשלם דמי ההוצאה אף זה יכול לתבעו הוצאת ההובלה בהולכתה לאותו מקום וכ"ש שאין זה יכול לומר לו החזר לי ממכרי לכאן. עד כאן לשונו.
 
הלכה ד
הלוקח מקח ונמצא בו מום ואחר כך אבד או נגנב, הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח למוכר. ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן, הרי זה ברשות המוכר. ואם היה לו להודיע למוכר ולא הודיעו, הרי זה ברשות לוקח.
 
הלכה ה
המוכר שור לחברו ונמצא נגחן, יכול לומר לו: לשחיטה מכרתיו לך. במה דברים אמורים?
בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה, אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד, הרי זה מקח טעות וחוזר. וכן כל כיוצא בזה.
 
הלכה ו
המוכר בהמה לחברו לטביחה ושחטה ונמצא טרפה, אם נודע בודאי שהיתה טרפה כשלקחה, הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים. מכאן אתה למד: שהמוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה דבר שדרכו לעשותו, כגון זה ששחט את הטרפה פטור. ואם שנה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום [הראשון], מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה.
 
הלכה ז
קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואח"כ נודע המום מחמת הקריעה, מחזיר לו את הקרעים. תפרו ואחר כך נודע המום, אם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר, וכן כל כיוצא בזה.
 
הלכה ח
המוכר קרקע לחברו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר קרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל. ואם היה חצר ודר בו, צריך להעלות לו שכר.
 
הלכה ט
המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המקח מחמת אותו המום, הרי זה מחזיר את הדמים.
 
הלכה י
[כיצד]?
המוכר שור לחברו שאין לו טוחנות והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין ולא היה יודע שזה אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר זה את הדמים, וכן כל כיוצא בזה.
 
הלכה יא
היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו ולא ידע במום זה, הרי הסרסור נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר. מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון. הואיל ולא עשה, הוא הלוקח הפסיד על עצמו, וכן כל כיוצא בזה.
 
הלכה יב
השוחט את הבכור ומכרו ונודע לו שלא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים. והנשאר מן הבשר ביד הלקוחות יקבל ויחזיר להם את הדמים. וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים. ומה שלא אכל יחזיר את הבשר לטבח ויחזיר לו את הדמים.
 
[השגת הראב"ד]: ויחזיר להם הדמים וכו'
אמר אברהם: המשנה אמרה הבשר יקבר ויחזיר לו את הדמים וכן עיקר ונ"ל שחסר מכאן השוחט את הבהמה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יחזיר הבשר לטבח. עד כאן לשונו.
 
הלכה יג
מכר הלוקח בשר זה של טרפה לנכרים, או שהאכילו לכלבים, יחשב עם הטבח על דמי הטרפה ויחזיר לו הטבח את המותר, וכן כל כיוצא בזה.
 
הלכה יד
המוכר בשר לחברו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים. וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה כך הוא דינו, בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד. אבל המוכר דבר לחברו שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימין, מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו. ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום. וכל איסורי הנייה בין מדברי תורה בין מדבריהם, מחזיר את הדמים ואין בהן דין מכירה כלל.