לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מכירה פרק ז

הלכות מכירה  פרק ז

הלכה א

מי שנתן הדמים ולא משך הפירות, אף על פי שלא נקנו המטלטלין כמו שביארנו, כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע. ואפילו נתן הערבון, כל החוזר מקבל מי שפרע.

 

הלכה ב

וכיצד מקבל מי שפרע?

אוררין אותו בבית דין ואומרין: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו, ואחר כך יחזור הדמים.

 

הלכה ג

הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר לו המוכר: בא וטול מעותיך, הרי המעות אצלו כמו פקדון, ואם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן. אבל אם חזר בו המוכר, הרי המעות ברשותו וחייב באחריותן, ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח: בוא וטול את שלך, עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ: בוא וטול את שלך.

 

[השגת הראב"ד]: הנותן דמי מטלטלין וכו'

אמר אברהם: אני לא ידעתי מאין לו זה ההפרש בין שחזר בו הלוקח שהוא ש"ח לחזר בו המוכר שהוא חייב בגניבה ואבידה והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותה עד שיקבל עליו מי שפרע וחיי ראשי יותר נ"ל כשהלוקח חוזר בו דהמוכר רצה המכר שיהא חייב באחריות שהרי המעות בעל כרחו יוצאות מידו וכל זמן שהלוקח קיבל מי שפרע המעות עומדות באחריותו. עד כאן לשונו.

 

הלכה ד

מי שהיה לו חוב אצל חברו ואמר לו: מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר, הרי זה כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו, ואף על פי שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר.

 

[השגת הראב"ד]: מי שהיה לו חוב וכו'

אמר אברהם: לא ידעתי זה למה שהרי הושוו הגאונים כלם מלוה להוצאה ניתנה ואינה כנתינת מעות כלל והכי אמרינן בקדושין ושוים במכר שזה קונה ואי מלוה להוצאה ניתנה במכר במאי קנה ואולי הטעהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית. עד כאן לשונו.

 

הלכה ה

הלוקח מחברו קרקע או עבדים או שאר מטלטלין ופסקו הדמים והניח משכון על הדמים לא קנה, וכל הרוצה לחזור משניהם חוזר ואינו חייב לקבל מי שפרע.

 

הלכה ו

מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו, אע"פ שלא נתן מהדמים כלום, כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע, ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח ואין אחד מהן יכול לחזור בו, ויהיה זה חייב ליתן דמים.

 

הלכה ז

דבר ברור הוא: שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר, או שאמר לו המוכר: רשום מקחך, שהרי גמר להקנותן, כמו שביארנו בחזקה ובמשיכה.

 

הלכה ח

הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו, אף על פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע, הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.

 

הלכה ט

וכן מי שאמר לחברו ליתן לו מתנה ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים?

במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שקונין בהן.

 

הלכה י

הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלין, והניח מעות חברו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו, מה שעשה עשוי, והרי הוא מכלל הרמאין.

 

הלכה יא

היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו, הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא: שיחזור ויודיעו, ואם מפחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות, הרי זה קונה לעצמו ואחר כך מודיעו.

 

הלכה יב

הורו מקצת המורים: שאם קנה לעצמו במעות חברו אחר שזקפן עליו מלוה, הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר: זקפתי אותם המעות על עצמי במלוה. ואני אומר: שאין דין זה דין אמת, אלא המקח של משלח, כמו שיתבאר בדין העסק.

 

הלכה יג

שלשה שנתנו מעות לאחד לקנות להם המקח, אם היו המעות מעורבות וקנה במקצת הדמים, אע"פ שהיתה כוונת השליח שזה שקנה לאחד מהן, הרי המקח של כולן וחולקין אותו לפי מעותיהן.

 

הלכה יד

היו מעות של אחד מהן צרורין וחתומין, אף על פי שהיה בלב השליח הזה שיקנה המקח לכלן, לא קנה אלא זה שנקנה המקח במעותיו בלבד.