לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שלוחין ושותפין פרק א

הלכות שלוחין ושותפין  פרק א

הלכה א

האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו, וכל מעשיו קיימין. ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים, אלא באמירה בלבד בינו לבין חברו. ואין צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם, כשאר כל הטענות.
 
הלכה ב
שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום. וכן אם טעה בכל שהוא בין בקרקע בין במטלטלין חוזר, שהרי הוא אומר: לתקן שליחותי שדרתיך ולא לעוות. ולא אמרו שההונייה במטלטלין שתות, והעבדים והשטרות והקרקעות אין בהן הונייה, אלא במוכר שלו או קונה לעצמו. אבל שליח שטעה בכולם בכל שהוא חוזר.
 
הלכה ג
נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה לו שלא באחריות, הרי זה עוות, והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכרה למשלח באחריות, הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח, וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתקן בין לעוות, אפילו מכר לו שוה מאה בדינר או לקח שוה דינר במאה, אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן לו כפי התנאי.
 
[השגת הראב"ד]: נתן מעות לשלוחו וכו'
אמר אברהם: באמת כך הוא דרך הגמרא אלא שקשה לי כיון שאנו אומרים כל שינוי שהשליח משנה לעיוות מקחו וממכרו בטל בכל שהוא למה חייבו ר"נ לאותו שליח לקנותו לעצמו שלא באחריות ולחזור הוא למכרו למשלח באחריות יהיה מקחו בטל הואיל וטעה בשליחותו ונ"ל כל מה דאמרינן דעיות משהו בשליח מבטל המעשה ה"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל המשלח ההוא רוצה היה המקח ורוצה שיתקן לו השליח את העוות וחייבו ר"נ וכן הדין לכל שליחות ובעל החיבור הזה חילק בין שליח שהודיע שהוא שליח לשליח שעושה סתם ולדבריו מעשה דר"נ אפשר סתם היה. עד כאן לשונו.
 
הלכה ד
האומר לשלוחו: מכור לי משדה שלי בית סאה ומכר לו בית סאתים, הרי זה מוסיף על דבריו וקנה הלוקח בית סאה בלבד. אמר לו: מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה, הרי זה מעביר על דבריו, ולא קנה הלוקח. אמר לו: מכור לי שדה לאדם אחד והלך השליח ומכרה לשנים ממכרו בטל, שהרי עבר על דבריו. אמר לו: מכור לי שדה ולא פירש, אפילו מכר למאה ממכרו קיים.
 
הלכה ה
הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים או מין ממיני סחורה ולא לקח, אין לו עליו אלא תרעומת. נתן לו מעות ליקח בהן חטים בין לאכילה בין לסחורה והלך ולקח בהן שעורים, אם פחתו דמי זה שלקח פחתו לשליח, מפני שהוא משנה. ואם הוסיפו דמיהן הוסיפו לבעל המעות. היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במניין או במשקל או במדה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ואם היה הדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות.
 
הלכה ו
מי שהיה חייב לחברו ממון בין משום מלוה בין משום פקדון או שכירות, ונתן המעות ביד השליח ואמר לו: הולך ממון זה לבעל חובי, אין השליח צריך להטפל לו וליתן לו בפני עדים. ואם אמר לשליח: אל תפרע חוב זה אלא בעדים ופרעו שלא בעדים חייב לשלם. וכן אם היה החוב בשטר, בין שאמר לו קח השטר ותן לו המעות, בין שאמר לו תן המעות וקח השטר, ונתן בלא עדים ולא לקח השטר חייב לשלם, שהרי לתקן שלחו ולא לעוות.
 
הלכה ז
השולח מעות שבידו ביד שלוחו, ואמר לו: הולך ממון זה לפלוני שאני חייב לו והלך ונתן לו שלא בעדים. השליח אומר: נתתי, ובעל חוב או הפועל אומר: לא לקחתי, והרי שלשתן עומדין השליח נשבע היסת שנתן, ובעל חוב או הפועל נשבע [שבועת התורה] שלא לקח וישלם הלה לבעל חוב או לבעל הפקדון. ואפילו היו השלוחין שנים, אין עדותן מועילה, מפני שהן נוגעין בעדותן, שהרי חייבין להשבע היסת. במה דברים אמורים?
בשהיה השליח מכחיש את בעל חוב והרי שלשתן עומדין, אבל אם בא השליח ואמר: נתתי כמה שאמרת לי, אינו יכול להשביעו היסת שעשה שליחותו, שהרי אין שם טוען עליו טענת ודאי שלא נעשה שליחותו. וכן אם מתו השלוחין או הלכו להן למדינת הים, ובא בעל חוב לתבוע הלוה אינו יכול להשביעו היסת שלא פרעו השליח, שהרי אין כאן מי שטוען עליו טענת ודאי שלקח, אלא מחרים הלוה חרם סתם ומשלם החוב . וכן כל כיוצא בזה.
 
הלכה ח
ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו: מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי. אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותן בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון, והוא שיכיר שהוא כתב ידו. ואם טען המלוה ואמר: לא כתבתי ולא שלחתי לך ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח ויפטר. וכזה הורו רבותי. אבל אם לא היה הכתב כתב ידו, או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו, או אפילו היו כתובין בו סימנין ואותיות שביניהן בייחוד, אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב ואחרים רמו בו, שמעון חייב באחריותו ומשלם לו [ל]ראובן אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה. ויש מי שהורה: שישבע ראובן ואח"כ יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין.
 
הלכה ט
לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון, ובא ראובן ואמר: לא שלחתיו ליקח אלא עשרים ועשרים בלבד הביא, הרי ראובן נשבע שלא שלחו להביא אלא עשרים ועשרים בלבד הביא לו, כדין כל מודה מקצת. ולוי נשבע היסת שהחמשים שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן, וכן כל כיוצא בזה.