לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שלוחין ושותפין פרק י

הלכות שלוחין ושותפין פרק י

 

הלכה א

שותף שטען על חברו שכך היה תנאי ביניהם והלה אומר: לא היה תנאי זה מעולם, או שטען שהקרן שלי היה כך וכך והלה אומר: אינו אלא פחות מזה, או שטען שכבר נתתי לך השותפות והלה אומר: לא לקחתי, או שסחורה זו משלי היה והלה אומר: משל אמצע וכל כיוצא בטענות אלו הרשות ביד התובע בשבועה. כיצד?

אם רצה התובע שלא ישבע השותף שבועת השותפין וישבעו היסת על הטענה שכופר בה ואומר לא היו דברים מעולם, הרי זה משביעו. ואם רצה מגלגל עליו כל אלו הדברים בשבועת השותפין ומשביעו בטענת ספק שלא גזלת כלום כל ימי השותפות ושהיה בינינו תנאי כך ושזו הסחורה שלך ושנתת לי כך וכך. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ב

התובע שותפו להשביעו שבועת השותפין, הנתבע אומר: כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, והתובע אומר עדיין לא חלקנו ולא עשינו חשבון, או שאמר התובע: חלקנו על מנת שאשביע אותך שבועת השותפין בכל עת שארצה, ועדיין לא נשבעת, ואתה מדחה אותי מיום ליום, אינו יכול להשביעו בטענת ספק. אפילו אמר הנתבע: כן חלקנו ונשאר לך אצלי, וזה הנשאר אינו אלא חוב שזקפתו על, או פקדון הנחת אצלי, אף על פי שיש עדים שהיה שותפו, אינו יכול להשביעו בטענת ספק ואינו יכול להשביע היסת שכבר חלקו או שלא נשתתפו מעולם, ואפילו על ידי גלגול, לפי שאין משביעין היסת ואין מגלגלין אלא אם טענו דבר שאם יודה בה יהיה חייב לשלם ממון. אבל דבר שאפילו הודה בו אינו חייב אלא שבועה, אינו נשבע עליו ואפילו ע"י גלגול. וכזה הורו הגאונים בעלי הוראה.

 

הלכה ג

טען שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך, וזה אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, או לא היית שותפי מעולם, הרי הנתבע נשבע היסת שאין לו בידו כלום ומגלגל עליו, שלא גזלתני כלום מעולם, ואינו מגלגל עליו שלא היו שותפו או שכבר חלקנו, מן הטעם שביארנו.

 

הלכה ד

טען שעדיין שותפין אנחנו ויש לי להשביעך בטענת ספק והלה אומר: לא נשתתפנו מעולם, והביא התובע עדים שהיה שותפו וחזר הנתבע אח"כ ואמר: חלקנו, אין שומעין לו, שהרי הוחזק כפרן לשבועה זו, וישבע שבועת השותפין. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ה

ראובן שהטיל לכיס ארבע מאות דינרים והטיל שמעון מאתים ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד, והרי הממון כולו ביד ראובן. וטען ראובן שפחת מן הקרן חמש מאות דינרין, אין אומרים ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו כך וישלם שמעון חמשים מביתו, אלא ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו וילך במנה שבידו בלבד ולא ישלם שמעון כלום. טען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זו שפחתו, יגלגל על שמעון שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה. ואם לא נתעסק שמעון בשותפות זו כלל, ישבע שמעון היסת שאינו יודע בודאי בזה ההפסד ויפטר. ולא עוד אלא אם היה זה המנה הנשאר ביד שמעון, חולקים אותו בשוה. שאין השותף מן הנשבעין ונוטלין כדי שישבע ויטול מה שביד חברו, אלא נשבע ונפטר או נוטל מדבר שהוא תחת ידו. והזהר בדין זה שכבר טעו בו בעלי הוראה.

 

[השגת הראב"ד]: ראובן שהטיל לכיס וכו' עד אלא ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו וילך במנה שבידו וכו'

אמר אברהם: מי שאמר שישלם שמעון חמשים הולך על דרך שאמר הוא למעלה הטיל לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע ונמצא ראובן מפסיד מאתים וחמשים ושמעון כמו כן מאתים וחמשים אלא שאיני מודה שישלם שמעון כלום בכל גרעון שיהיה שם שלא קיבל זה אחריות לזה אלא זה מפסיד ממה שהיה לו וזה מפסיד ממה שהיה לו לפי מעותיהן והשכר לעולם לאמצע והטעם מפורש בירושלמי עד דאת אזיל מזבן חדא זימנא אנא אזיל ומזבין י' זימני ולזה הטעם אין דין הפחת כדין השכר ומ"ש בסוף שאם היה המנה הנשאר ביד שמעון שיטול ממנה ראובן החמשים אינו דין אמת שההפסד לפי מעות שני חלקים לראובן והשליש של שמעון נמצא לראובן בהפסד חמש מאות שלש מאות ול"ג דינר בקירוב ולשמעון מאה וששים ושבעה נשארו לשמעון באותו המנה ל"ג והשאר לראובן וזה דין אמת.

 

הלכה ו

טען שמעון שיש ללוי עליו חוב בזו השותפות מנה, אם היה בידו כדי החוב והיה יכול ליתנו ללוי נאמן, ונותנין החוב ואחר כך מחשבין. ואם אין בידו ליתן אינו נאמן להוציא מיד ראובן או מן הסחורה הידועה לשותפות, שמא קנוניא הם עושין שמעון ולוי על נכסי ראובן. אפילו היתה המלוה בשטר, אין ראובן חייב לשלם ממנה כלום. אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעלי מחמת השותפות הוא והחוב אצלנו הוא, ישבע ראובן היסת, או על ידי גלגול שאינו יודע שחוב זה אצלנו וישלם שמעון החוב משלו. וכן אם יצא שטר חוב על לוי בשם שמעון במאה דינרין מממון השותפות ואמר שמעון: נפרעתי והחזרתי לכיס, או שאמר שמעון: קבעתי לו זמן לשנה או לשתים אינו נאמן, שמא קנוניא הוא עושה על נכסי ראובן. וכיצד דנין בדין זה?

לוי כבר נפטר בהודאת שמעון, ואם לא הביא שמעון ראיה ישלם מביתו, ויתבע את לוי בסוף זמן שאמר. וכן כל כיוצא בזה.

 

[השגת הראב"ד]: וכן אם יצא וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.

אמר אברהם: ואחר שהשטר שעל לוי במאה דינר מפורש שהוא מן השותפות של ראובן אם השטר ביד ראובן לא יפטר לוי מן הכל בהודאת שמעון כי אם המחצה שלו אלא אם יכול להוציא משמעון יוציא ואם לאו יתבע מן לוי אבל אם השטר ביד שמעון נאמן הוא לומר נפרעתי עכ"ל.

 

 

סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין.