לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שלוחין ושותפין פרק ד

הלכות שלוחין ושותפין פרק ד

הלכה א

כשירצו השותפין להשתתף, במה יקנה כל אחד מהן ממון חברו להשתתף בו?
אם במעות נשתתפו, יביא זה מעותיו ויביא זה מעותיו ויטילו אותן לכיס אחד ויגביהו את הכיס שניהם, אבל אם כתבו שטר והעידו עדים, אף על פי שקנו מיד שניהם שיביא זה מאה וזה מאה וישתתפו בהן לא קנו, ועדיין לא נעשו שותפין, שאין המטבע נקנה בחליפין. לפיכך אם נשתתפו בשאר המטלטלין, כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש והרי נשתתפו בהן, נעשו שותפין בהן. וכן אם עירבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניח זה כדו וזה חביתו שנשתתפו בהן, הרי אלו שותפין.
כללו של דבר: בכל הדרכים שקונה הלוקח, באותן הדרכים עצמן קונין השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו.
 
הלכה ב
האומנין שנשתתפו באומנות, אע"פ שקנו מידם אינן שותפין. כיצד?
שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם: שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה, אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם. אבל אם היו לוקחין הבגדים בממון עצמן ותופרין אותן ומוכרין, ולוקחין השתי והערב ממעותיהן ואורגים ומוכרין ונשתתפו במעות שלוקחין בו, הרי אלו שותפין, וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ובמשאן ובמתנן הרי אלו לאמצע.
 
[השגת הראב"ד]: האומנין שנשתתפו באומנות וכו' שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם
אמר אברהם: ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן. עד כאן לשונו.
 
הלכה ג
השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולן בממון ופחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מניינם, ולא לפי המעות. ואפילו לקחו שור לטביחה שאילו טבחוהו היה נוטל כל אחד מבשרו כפי מעותיו, אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו, השכר או הפחת לאמצע. במה דברים אמורים?
כשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהן. אבל אם המעות קיימין ועדיין לא הוציאו אותן ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה, חולקין השכר או ההפסד לפי המעות. במה דברים אמורים?
בסתם, אבל אם התנו שיטול בעל המאה שלשה רבעים מן השכר ויטול בעל המאתים רביע, ואם נפחתו לא יפחות זה שיטול שלשה רביעי השכר אלא רביע ההפסד ויפסיד זה שנוטל רביע השכר שלשה רבעים מן הפחת, הרי אלו חולקין כפי מה שהתנו, שכל תנאי שבממון קיים.
 
[השגת הראב"ד]: השותפין שהטילו לכיס וכו' עד אם מכרוהו חי והותירו או פחתו השכר או הפחת לאמצע
אמר אברהם: לא נתחוורו דברים הללו כשמכרוהו חי אלא בריוח שהרויחו בו כשהוא חי במלאכתו מפני שהחלק הקטן צריך לגדול.
 
הלכה ד
השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, כל אחד ואחד מהן מעכב על חברו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות, ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא בשכר עד סוף הזמן, נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן, הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהן וזה נול חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו. ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיתה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרין אותה וחולקין את הדמים. היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה, יש לכל אחד מהן לעכב שלא יחלוקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה. ואין אחד נוטל מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה, אלא אם התנו ביניהם. היה להם חוב אצל אחרים אינו יכול לומר לחברו: לא נחלוק עד שנגבה כל חוב שיש לנו, אלא חולקין וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו. היה עליהן חוב לאחר, אם אינן אחראין זה לזה, חולקין ולכשיגיע זמן החוב לפרעו יתן כל אחד חלקו, ואם הן אחראים כל אחד מהן מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר ויפרעו החוב. ולמה מעכב?
שהרי חברו אומר לו: הואיל וכל אחד ממנו חייב לשלם כל השטר, נשא ונתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן. אמר לו חברו: נחלוק, וטול אתה דמים כנגד כל השטר ועשה מהן סחורה לעצמך ותשלם כל השטר בזמנו, יש לו לעכב עדיין ולומר לו: שמא נפסיד, והשנים יותר מרויחין מן האחד.
 
הלכה ה
הנותן מעות לחברו לילך למדינה פלונית לסחורה, או לקנות לו פירות לסחורה, או לישב בו בחנות, אינו יכול לחזור בו ולהחזיר הממון מיד השותף עד שילך למקום שהתנו ויחזור, או עד שיקנו אותן הפירות וימכור או עד שישב בחנות, שזה כמי שקבע זמן הוא.