לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שלוחין ושותפין פרק ז

הלכות שלוחין ושותפין פרק ז

הלכה א

הנותן מעות לחברו סתם להתעסק בהן, או שהתנו בפירוש שיהיה השכר וההפסד ביניהם בשוה ונאבד הממון, יש מי שהורה שישלם המתעסק שליש, כמו שביארנו אם אבד מקצת הממון. ויראה לי: שהוא משלם מחצה שהוא בתורת מלוה, וזה שאמרו חכמים: משלם שליש בהפסד, בשלא הגיע ההפסד ליטול בעל המעות פחות מחצי ממונו. כיצד?

ראובן שנתן לשמעון מאה ועשרים דינר ונשא ונתן ופחת תשעים, הרי שמעון משלם שלשים ונמצא ראובן נוטל ששים. אבל פחת שמעון מאה וחמשה, אין אומרים יפסיד שמעון חמשה ושלשים, שאם אתה אומר כן נמצא ראובן נוטל חמשים, ולעולם לא יטול ראובן פחות מששים. לפיכך שטר עסק היוצא על היתומים, שהיה אביהן מתעסק בו, נשבע בעל השטר וגובה מחצה שהוא בתורת מלוה, אף על פי שלעולם טוענין ליורש. הנה למדת: שאינו נוטל לעולם פחות ממחצה. ולמה אני אומר שאין פוחתין לו כאן כנגד שכרו שנתעסק בפקדון?

שהרי אבד כל החצי של פקדון ולא נשאר כאן פקדון כלל, שנאמר: אם לא יטול שכרו יראה כרבית, שהרי חצי המלוה בלבד נוטל. וכן אם התנו שיטול המתעסק רביע השכר ואבד הממון כולו, משלם הרביע כולו שהוא בתורת מלוה, אבל אם נשאר מן הממון מעט כדי שאם תוסיף על אותו המעט שתות ההפסד שפחתו יבא הכל רביע הממון או יתר, הרי זה משלם שתות בלבד, מן הטעם שכבר ביארנו.

 

[השגת הראב"ד]: וכן אם התנו שיטול המתעסק רביע השכר וכו' עד הרי זה משלם שתות בלבד מן הטעם שכבר ביארנו

אמר אברהם: בזה לא כיון שמועותיו שהרי פירש טעמו למה נשבע וגובה מחצה ואין פוחתין לו כנגד שכרו שנתעסק בפקדון שהרי אבד כל החצי של פקדון וכו' מעתה כל מה שישאר וזה מתעסק בו והעסק לשניהם ראוי הוא שיטול בו שכר עמלו לחשבון שהיה נוטל בתחלה ולא כמו שהיה נוטל ממש שאינו דומה עמל חמשה דינרין לעמל מאה דינרין עכ"ל

 

הלכה ב

המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד שהרויח, אינו יכול לומר לבעל המעות: בוא ונחשוב ההפסד שהפסדנו תחלה ותפסיד שני שלישים, ונחשוב הריוח שהרווחנו באחרונה ותטול שליש אלא מחשב באחרונה בלבד על הריוח או על ההפסד, ואין לו אלא בריוח שהוסיף על הקרן.

 

הלכה ג

נתן לו מאתים יריעות במאתים דינרים בעסק וכתבן שני שטרות, מאה בכל שטר, מחשב לו על כל שטר בפני עצמו ובעל המעות הוא שהפסיד על עצמו. נתן לו מאה יריעות במאה דינרים וחזר ונתן לו בעסק אחר מאה חביות של יין במאה דינרין וכתב לו שטר עסק במאתים דינרין, אינו מחשב לו אלא בשטר אחד הוא שהפסיד על עצמו. כיצד? שאם מכר המאה והמתעסק יריעות במאה ושלשים והמאה החביות בשבעים, בעל המעות נוטל הכל מפני שעשה שטר אחד הרי הכל מאתים ולא הרויח כלום, אבל אילו הניחם שני עסקים כשהיו, היה מרויח המתעסק בחלקו בבגדים עשרים ומפסיד בחלקו בחביות עשרה והיה נוטל עשרה. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ד

אין המתעסק יכול לחלוק המעות של עסק או סחורה ולומר: אטול את החצי שבתורת מלוה לעצמי ואשא ואתן בו, ואניח החצי שבתורת פקדון בבית דין, שלא נתן לו ממון זה אלא להתעסק בכולו, ואם חלק ועשה זה אפילו בבית דין הגדול, לא עשה כלום, אלא השכר או ההפסד ביניהן על אותן הדרכים שביארנו.

 

הלכה ה

המתעסק שנתן מתנה לאחרים מן המטלטלין של עסק או ממעות העסק והביא בעל המעות ראיה ברורה שאלו המלטלין או המעות משל עסק הן, מוציאין אותן מידו. ואפילו שינה המקבל אותם ומכרם ונתנם מתנה לאחרים או הפסיד, חייב לשלם והכל בראיה ברורה. כבר ביארנו: שהמתעסק שמת נשבע בעל המעות וגובה מחצה, ואם יש שם עדים שהמטלטלין אלו מן המעות של עסק הם, נוטל אותם בעל המעות בלא שבועה, ואין בעל חוב ולא אשה נוטלים מהם כלום אלא א"כ היה בהם ריוח, הרי חלק הריוח של מת של יורשיו ויטול באותו חלק בעל חוב והאשה.

 

הלכה ו

הנותן מעות לחברו ליקח בהם פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת. ואם נודע בראיה ברורה שלקח ומכר, הרי זה מוציא ממנו השכר בעל כרחו.

 

הלכה ז

נתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, לוקח בהן מכל מין שירצה, ולא יקח לא כסות ולא עצים וכן כל כיוצא בזה. המושיב את חברו בחנות למחצית שכר, אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו. ואם היה שותף עמו בחצר מותר. ולא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים, ואם לקח ומכר השכר לאמצע.