לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שלוחין ושותפין פרק ט

הלכות שלוחין ושותפין פרק ט

הלכה א

השותפין כולן והאריסין והאפוטרופין שמינו אותם בית דין על היתומים, והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנוונית, ובן הבית כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בטענת ספק, שמא גזל חברו במשא ומתן או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם. ולמה תקנו חכמים שבועה זו?

מפני שאלו מורין לעצמן, שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם, מפני שנושאין ונותנין וטורחין. לפיכך תקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק, כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה.

 

הלכה ב

ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותן בשתי כסף שהן שתי מעין של כסף כמו שיתבאר. אבל אם חושדין בפחות מזה אינם נשבעין.

 

הלכה ג

מכאן הורו רבותי: שאם מת השותף האחד אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא, שהרי אינו יודע הדבר שחשדו בו אביו בודאי כדי שיחשוד אותו זה היורש בשתי כסף. ויש מי שהורה: שמשביע אותו היורש בטענת שמא, וכזה ראוי לדון, שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשת אפוטרופא בחיי בעלה.

 

הלכה ד

אע"פ שאין שם עדים שזה אריסו או שותפו, אלא הוא מודה מפי עצמו ואמר: שותפו או אריסו או בן ביתו אני אבל לא גזלתי כלום, הרי זה נשבע בנקיטת חפץ, שאין אומרים מיגו לפוטרו שבועה אלא לפוטרו ממון. איזהו בן הבית שיש לו להשביע בטענת ספק?

זה שמכניס פועלים ומוציא פועלים ומכניס לו פירות ומוציא לו פירות, אבל בן הבית שאינו נושא ונותן אלא נכנס ברגלו ויוצא בלבד, אינו יכול להשביע מספק. וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, אין היתומים משביעין אותו בטענת ספק. וכן האשה שלא נעשת אפוטרופא בחיי בעלה ולא נשאה ולא נתנה לאחר קבורת בעלה, אין משביעין אותה מספק. וכן אם נשאה ונתנה בין מיתה וקבורה, אין משביעין על זה שנשתמש בין מיתה לקבורה, שאם אתה אומר שתשבע על זה, לא תמכור לקבורה ונמצא המת מתנוול.

 

הלכה ה

המשלח ביד חברו חפץ למכרו או ששלח מעות בידו לקנות לו פירות או סחורה, אף על פי שלא נתן לו שכר על זה ואין לו חלק ולא הנאה בשליחות זו, הואיל ונשא ונתן בממון חברו הרי זה כבן בית ויש לו להשביע מספק שלא גזל לו כלום בעת שהביא לו הסחורה שקנה או מקצתה, או המעות שמכר לו מהן.

 

הלכה ו

השותפין שנושאין ונותנין ביחד, או שהיה האחד נושא ונותן ומפקיד הסחורה או מקצתה או המעות עם השני בלא משקל ולא מדה ולא מניין, הרי שניהם נכנסין לספק ויש לכל אחד מהן להשביע את חברו שבועת השותפין. אבל אם היה האחד הוא שנושא ונותן והשני לא נתעסק עמו כלל, אין נשבע אלא זה שנשא ונתן.

 

הלכה ז

חלקו השותפין והאריסין, ונתגרשה האשה, ונפרד מעליו בן הבית והביא לו השליח סחורה שקנה לו או מעות שמכר לו בהן ושתק והלכו להם ולא תבעם מיד, אינו יכול לחזור ולהשביעו בטענת ספק. אבל אם היתה לו טענת ודאי משביעו עליה ומגלגל בה כל מה שירצה. וכן אם נתחייב לו שבועה אחר זמן בין של תורה בין של דבריהם, כגון שנעשה לו שותף או בן בית פעם אחרת, הרי זה יכול לגלגל עליו: שלא גזלתני בשותפות זו שבינינו ולא כשהיית שותפי או אריסי או בן ביתי או אפוטרופי בראשונה, וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ח

השותפים שחלקו ונשאר להם חובות אצל אחרים, אינן יכולין להשביע זה את זה מספק, שהרי חלקו. והחוב שנשאר דבר ידוע הוא, בכל מה שיפרעו יקח זה חלקו מן החוב וזה חלקו מן החוב. וכן אם נשאר להם מעות בכיס וכבר ידעו אותן ועדיין לא נטלו כל אחד חלקו, אין משביעין זה את זה, שהמעות כחלוקין הם. וכן אם עשו חשבון כל השותפין ונשאר לאחד מהן אצל חברו דבר קצוב וידוע, אע"פ שעדיין לא נטלו הרי חלקו. אבל אם נשאר ביניהם כל שהוא מן הפירות, ועדיין לא חלקו אותן ולא ידעו משקלם, או שנשאר ביניהם צד מן השותפות שלא עשו בו חשבון ולא ידע כל אחד מהן כמה חלקו המגיעו, הרי השותפות קיימת עדיין ומשביעין זה את זה.

 

הלכה ט

מי שתבע את חברו אחר חלוקה אינו יכול להשביעו אלא ע"י גלגול כמו שביארנו, אבל יש לו להחרים סתם על מי שגזלו כלום כשהיה שותפו או אריסו או בן ביתו ולא יודה במה שגזל.