לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות זכיה ומתנה פרק י

הלכות זכיה ומתנה  פרק י

הלכה א

שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומת, יתנו לאחר מיתה, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ואין חוששין שמא על מנה קבור הוא אומר.

 

הלכה ב

וכן שכיב מרע שאמר: הלואה או פקדון שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני, דבריו קיימין ואין צריך למעמד שלשתן. וכן אם אמר: תנו שטר פלוני לפלוני, זכה במה שיש בשטר וכאילו כתב ומסר אף על פי שלא משך השטר, ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנת שכיב מרע. ומפני מה המוכר או נותן שטר חוב לחברו וחזר ומחלו היורש מחול, ושכיב מרע שנתן שטר חוב אין היורש יכול למחול?

מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם, לפיכך היורש עדיין זה השטר שלו הוא מן התורה ומוחלו, ומתנת שכיב מרע אע"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה, וכאילו קנה ממון שבשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין, ולפיכך אינו מוחל.

 

[השגת הראב"ד]: לפיכך היורש עדיין שטר זה וכו' ומתנת שכיב מרע וכו' עד ולפיכך אינו מוחל

אמר אברהם: יש כאן שיבושים והגהתי אותם מדעתי וכבר פירש הרב ז"ל הטעם פ' הכותב שדברי שכל מקום ככתובים וכמסורין דמו שחכמים עשאוה כשל תורה כמי שקבל המתנה והטעם שכתוב כאן הוא יותר טוב ומספיק ממ"ש הרב ז"ל. עד כאן לשונו.

 

הלכה ג

שכיב מרע שאמר: מנה לפלוני בידי, אם אמר: תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין, שמא לא אמר מנה יש לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להן ממון.

 

הלכה ד

לפיכך אם אמר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה, נותנין אע"פ שלא אמר תנו.

 

הלכה ה

כיוצא בו ראו את אביהם שהטמין מעות בשידה, תיבה ומגדל ואמר: של פלוני הן, של מעשר שני הן, אם כמוסר דבריו קיימין, אם כמערים לא אמר כלום.

 

הלכה ו

וכן אם בא אחד ואמר להם: אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה, תיבה ומגדל ואמר: של פלוני הם, של מעשר הן, אם היו טמונין בבית לא אמר כלום. בשדה דבריו קיימין.

כללו של דבר: כל שאילו יכול ליטול דבריו קיימין, ואם לאו לא אמר כלום.

 

הלכה ז

הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאם ואמרו לו בחלום: כך וכך הם, במקום פלוני הן ושל פלוני הן ושל מעשר שני הן. ומצאו במקום פלוני שנאמר: לו ובמנין שנאמר: לו זה היה מעשה, ואמרו חכמים: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

 

הלכה ח

שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה, ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו נאמנין ונשבעין על זה שבועת היסת.

 

הלכה ט

אמר: תנו, ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו, אין נאמנין.

 

הלכה י

אמר: מנה לפלוני (בידי), ואמרו יתומין: נתנו, אין נאמנין, שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבין ליתן.

 

[השגת הראב"ד]: אמר מנה לפלוני בידי וכו' עד שחייבין ליתן

אמר אברהם: בחיי ראשי טעות גדול טעה בזה ובשביל שראה בגמרא אדרבא איפכא מסתברא כתב את כל זה וחס ושלום שלא נתכוונו לכך אלא כמי שאומר אם שמעת חילוק בזה אמר אברהם: כך אלא כך ולעולם בין בזה ובין בזה נאמנים שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבין ליתן ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעין שהן חייבים ליתן הרי יודעין ומצווים וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנין ותו לא מידי ועוד י"ל כי מה שהקשו בגמרא אדרבא איפכא מסתברא על דין אמת הקשו דמנה לפלוני בידי הודאה היא וכדברי בריא הוא ואם נכתב כמלוה בשטר הוא ויש בה פנים שלא יהו נאמנים לומר פרענו אבל תנו שהוא לשון מתנה אם לא אמר כתובו אף על פי שכתבו העדים ונתנו לו יכולין לומר פרענו וזהו איפכא מסתברא מיהו כל זמן שלא נכתבה ונמסרה שטר ההודאה נאמנים לומר פרענו ואף בחיוב בית דין כן. עד כאן לשונו.

 

הלכה יא

אמר: תנו, ואמרו יתומים: נתנו, נאמנין ונשבעין שבועת היסת שנתנו.

 

הלכה יב

שכיב מרע שנתן מנה לאחד ואמר לו: הולך מנה זו לפלוני והלך ומצאו שמת, אם קיים היה בשעה שנתן לו השכיב מרע, ינתנו ליורשי מי שנשתלחו לו, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן. ואם לא היה קיים, יחזרו ליורשי משלח, שאין קנין למת.

 

הלכה יג

שכיב מרע שאמר: תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות זוז לפלוני וארבע מאות זוז לפלוני, אין אומרין: הקודם בשטר זכה. לפיכך אם לא הניח תשע מאות חולקין הנמצא לפי מה שכתב להן, ואם יצא עליו שטר חוב גובה מכולן מכל אחד ואחד כפי מה שכתוב להן. כיצד?

היה החוב ארבע מאות וחמשים, בעל המאתים נותן מאה, ובעל השלש מאות מאה וחמשים, ובעל הארבע מאות נותן מאתים.

 

הלכה יד

אבל אם אמר: תנו מאתים זו לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני, כל הקודם בשטר זכה. לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו.

 

הלכה טו

שכיב מרע שאמר: ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום, שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש. שהדירה והאכילה וכיוצא בהן הרי הן כדבור וכשינה שאין נקנין. אבל אם אמר: תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני, או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו, דבריו קיימין, שהרי הקנה להם הגוף לפירות והגוף דבר שיש בו ממש. וכן כל כיוצא בזה.