הלכות קרבן פסח פרק ד

הלכה א

כבר נתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, שהפסח אינו נשחט אלא לשם פסח ולשם בעליו, ואם שחטו במחשבת שינוי השם פסול. השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן: אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו, אם היה נאמן להן, סומכין על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן. ורוצה להחמיר על עצמו, הרי זה משובח ויביא פסח שני.

[השגת הראב”ד]: הרי זה משובח ויביא פסח שני

אמר אברהם: אין כאן שבח שאם היה פטור אינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים.

הלכה ב

בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה, אף על פי שהאימורין טהורין לא יזרוק את הדם, שאין הפסח בא אלא לאכילה, ואם זרק לא הורצה. ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה, שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון. נטמאו מקצת האיברים, שורף את הטמאים ואוכל את הטהורים. נטמאו האימורים והבשר קיים, זורק את הדם והבשר נאכל לערב. נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק את הדם. ואם זרק לא הורצה, לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא אם נטמאה בטומאת התהום, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.

הלכה ג

הפסח שיצא מירושלים או שנטמא בארבעה עשר ישרף מיד. נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם, אפילו נטמאו או מתו קודם זריקת הדם, מניחין אותו עד שתעובר צורתו ואח"כ ישרף.

זה הכלל: כל שפיסולו בגופו ישרף מיד, בדם או בבעלים תעובר צורתו ואחר כך ישרף. לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח שני, הרי זה ישרף מיד. במה דברים אמורים שישרף אם נטמאו הבעלים?

כשנטמאו כל בני החבורה, אבל אם נטמאו מקצתן, זכו טהורים בחלקם של טמאים. אע"פ שנטמאו מקצתן אחר שהתחילו לאכול, זכו הטהורים שעדיין לא התחילו. אבל אם התחילו כולן ונטמאו מקצתן, לא זכו טהורים בחלקן של טמאים אלא הטהורים אוכלין חלקם וחלק הטמאים ישרף. והוא הדין אם מתו מקצתן. נטמא שלם או רובו שורפים אותו לפני הבירה בפני הכל כדי לביישן עד שיזהרו בו. ושורפין אותו מעצי המערכה כדי שלא יחשדו אותן ויאמרו: מעצי המערכה גנבו. לפיכך אם ישרפוהו בקש ובקנים ורצו לשרוף משל עצמן שורפין, נטמא מיעוטו וכן הנותר שורפין אותו בחצרותיהן מעצי עצמן, אבל לא מעצי המערכה, שלא ישארו מהן אצלם וימעלו בהן.

הלכה ד

המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח. ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו, יביא בדמיו שלמים.

הלכה ה

הפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם הפסח אלא לשם שלמים, ואם היה ממונה עם אביו עליו, יביאנו לשם פסח. במה דברים אמורים?

כשמת אביו אחר חצות ארבעה עשר אבל קודם חצות, הרי זה נדחה לפסח שני, מפני שהוא אונן כמו שיתבאר, ויביא פסחו זה בשני.

הלכה ו

מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין, יקריב אי זה מהן שירצה לשם פסח והשני יקרב שלמים, מצאו אחר ששחט פסחו, הרי זה יקרב שלמים. וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים, אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש, הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו, אם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטת המופרש תחתיו בין אחר שחיטה, אין תמורתו קריבה, אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים.

[השגת הראב”ד]: מי שאבד פסחו עד והשני יקרב

אמר אברהם: זה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים.

הלכה ז

פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת הפסח, הרי הם כשלמים לכל דבר: טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בפסח.

הלכה ח

פסח שנתערב בשלמים, יקרבו כולן שלמים. נתערב בזבחים אחרים ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן שלמים ויפסיד המותר מביתו, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין. נתערב בבכורות, ירעו הכל עד שיפול בהן מום ויאכלו כבכור בעל מום, ויביא בהמה שהיא יפה כיפה שבתערובות ויאמר: כל מקום שהוא הפסח קדושתו תחול על זו, ויקריבנה שלמים אם קרב פסחו.

הלכה ט

המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר, עד שלא נשתחרר ונשתחרר, עד שלא הביא שתי שערות והביא, הרי זה מקריבו לשם פסח, שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

הלכה י

המפריש מעות לפסחו והותירו, יביא המותר שלמים. הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו, הרי המעות שיקח מהן בחלקם חולין. אף על פי שזה הפריש טלה לפסחו וזה הפריש מעות לפסחו ולקח ממנו המעות ומנהו על פסחו, הרי המעות חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן ואת חגיגתן ואת מעות פסחיהן וחגיגתן.

הלכה יא

עצים של צליית הפסח כפסח. וכן מצה ומרור הואיל והן מכשירי הפסח, הרי הם כפסח. ואם לקח ממעות הפסח ממי שמנה אותן עמו כדי למנותן עמו במצה ומרור, או להיות לו חלק בעצים שצולה בהן, הרי המעות חולין.