הלכות קרבן פסח פרק ו

הלכה א

אי זהו טמא שנדחה לפסח שני?

כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמשה עשר בניסן מפני טומאתו, כגון זבים וזבות נדות ויולדות ובועלי נדות, אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר, הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו אוכל את הפסח.

הלכה ב

טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר, אע"פ שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב, אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני, שנאמר: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה ועל זה שאלו אם ישחט עליהן והם יאכלו לערב, ופירש להן שאין שוחטין עליהן. במה דברים אמורים?

בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן, שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו, וכשיעריב שמשו אוכל פסחו.

[השגת הראב”ד]: טמא מת שחל שביעי עד אלא נדחה לפסח שני

אמר אברהם: אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שוחטין וזורקין על טבול יום וא"כ זה טבול יום ורחמנא דחייה אלא האי קרא בשלא טבל ולא הזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזייה סברו שיעלה להן ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו והכתוב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזייה מאי טומאה הויא בהו

[השגת הראב”ד]: שהנזיר מגלח עליהם

אמר אברהם: לא מצאתי לזה שורש אף אם סברת עצמו הוא כיון שאילו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הזה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו.

הלכה ג

זב שראה שתי ראיות וספר שבעה ימים וטבל בשביעי, שוחטין עליו והוא אוכל לערב, ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם, הרי זה פטור מלעשות פסח שני וכן שומרת יום כנגד יום טובלת ביום השימור, כמו שביארנו בביאות אסורות, ושוחטין עליה והיא אוכלת לערב. ואם ראתה דם אחר שנזרק דם הפסח פטורה מלעשות פסח שני, ואין שוחטין על הנדה בשביעי שלה, שהרי אינה טובלת עד ליל שמיני ואינה ראויה לאכול קדשים עד ליל תשיעי.

הלכה ד

מחוסרי כפורים שחל יום הבאת קרבנותיהן בארבעה עשר שוחטין עליהן ומקריבין קרבנותיהן בארבעה עשר בניסן בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו, ואוכלין פסחיהן לערב. ואין שוחטין עליהן עד שימסרו קרבנותיהן ביד בית דין, שמא יפשעו ולא יקריבו אותם.

הלכה ה

מצורע שחל שמיני שלו להיות בארבעה עשר וראה קרי בו ביום, הרי זה טובל ונכנס לעזרת נשים ומביא קרבנותיו. ואף על פי שטבול יום אסור להכנס לעזרת נשים, הואיל ואיסורו להכנס שם מדבריהם, כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש, ויום זה הוא יום הקרבת הפסח במועדו, יבוא עשה שיש בו כרת וידחה איסור של דבריהם.

הלכה ו

טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר. ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלשה עשר בניסן והוא שבת, ידחה ליום ארבעה עשר ומזין עליו ואין שוחטין עליו כמו שביארנו, אלא ידחה לפסח שני. והלא איסור הזייה בשבת משום שבות והפסח בכרת, והיאך יעמידו דבריהם במקום כרת?

מפני שביום שהוא אסור בהזייה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת, לפיכך העמידו דבריהן במקומן, אע"פ שהדבר גורם לעתיד לבוא לעמוד במקום כרת.

[השגת הראב”ד]: ידחה ליום ארבעה עשר ומזין עליו

אמר אברהם: כל זה שיבוש שאם בא שביעי שלו בשבת הכל הפסיד שאין מזין לעולם אלא שלישי ושביעי שיהא השביעי חמישי לשלישי אלא שאין קפידא שיהיה שלישי ושביעי לפרישתו מן המת ומה שאמר שאין שוחטין עליו אפילו לאחר טבילה והזייה כבר כתבנו מה שנראה לנו

[השגת הראב”ד]: והלא איסור הזייה וכו' עד אינו זמן הקרבן

אמר אברהם: זה המפרש שפירש טעם להזאה וערל למה העמידו דבריהם במקום כרת לא עמד טעמו בו כי יום ארבעה עשר הוא זמן שחיטת הפסח וזריקתו והם לעונש הכרת עצמו והערל אם יטבול ביומו מה בכך ולמה נמנע אותו מלאכול ועוד דב"ה אמרי אפילו ערל שמל ששה ימים קודם הפסח קאמרינן שלא יטבול ומצריכין אותו הזייה ג' וז' והרי נרפא מן המכה אם לא הזה ושנה וטבל והזה לא יאכל ועוד לדבריו מצורע למה לא העמידו דבריהם והרי היא בהזייה אבל הטעם לכולן שהשבות שיכול לבא לידי איסור כרת בו העמידו דבריהם במקום כרת דהאי כרת והאי כרת והיינו ערל עכו"ם כמו שאמרו גזירה שמא יטמא במת לשנה הבאה וכו' והזאה נמי שמא יטלנה בידו וכו' וכן איזמל אבל אונן ובית הפרס שנידש ומצורע לבהונות אין כאן גזירה לפיכך לא העמידו.

הלכה ז

ישראל ערל שמל בערב הפסח, שוחטין עליו אחר שמל אבל גר שנתגייר ביום ארבעה עשר ומל וטבל אין שוחטין עליו, שאינו אוכל לערב והרי הוא כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים ואח"כ יטהר. גזירה: שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר ויטבול ויאכל לערב ויאמר: אשתקד כך עשו לי ישראל, כשמלתי טבלתי ואכלתי לערב. והלא גזירה זו מדבריהם ופסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן שהוא יום ארבעה עשר?

מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול ואינו טובל עד שירפא מן המילה, כמו שביארנו בענין הגירות, לפיכך העמידו דבריהם במקום זה, שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא ולא יבוא לידי חיוב כלל.

[השגת הראב”ד]: ביום הקרבן שהוא יום י"ד

אמר אברהם: כאן סותר מ"ש למעלה שהוא עושה בכאן יום י"ד זמן הקרבן ולפי דבריו היה לו לומר כאן ליל ט"ו שהוא זמן אכילתו.

הלכה ח

מי שבא בבית הפרס הרי זה מנפח והולך, ואם לא מצא עצם ולא נטמא, שוחט ואוכל פסחו ואף על פי שהלך בבית הפרס. שטומאת בית הפרס מדבריהן, כמו שביארנו בהלכות טמא מת, ולא העמידו דבריהם במקום כרת כמו שביארנו. וכן בית הפרס שנדוש, טהור לעושה פסח.

הלכה ט

האונן ראוי לאכול הפסח לערב, מפני שאנינות לילה מדבריהם לא העמידו דבריהם במקום כרת בדבר זה, אלא שוחטין עליו וטובל ואחר כך אוכל כדי שיפרוש מאנינותו ולא יסיח דעתו. במה דברים אמורים?

שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח, אבל אם מת לו המת קודם חצות, אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני. ואם שחטו עליו וזרקו הדם, טובל ואוכל לערב. מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר, הרי הוא ביום קבורה אונן מדבריהם ואינו תופס לילו מדבריהם. לפיכך שוחטין עליו וטובל ואוכל לערב אף בשאר הקדשים. ויום שמועה ויום ליקוט עצמות הרי הוא כיום קבורה. לפיכך מי שלקט עצמות מתו ביום ארבעה עשר, או ששמע שמת לו מת שוחטין עליו וטובל ואוכל בקדשים לערב.

הלכה י

מי שחופר בגל לבקש על המת, אין שוחטין עליו, שמא ימצא שם המת בגל והרי הוא טמא בשעת שחיטה. שחטו עליו ולא נמצא שם מת, הרי זה אוכל לערב. נמצא שם מת אחר שנזרק הדם, אם נודע לו בודאי שהיה טמא בשעת זריקת הדם, כגון שהיה גל עגול הרי זה חייב בפסח שני, ואם ספק הדבר ושמא לא היה עומד על הטומאה בעת זריקה ולא נטמא אלא אחר זריקה, הרי זה פטור מפסח שני.

הלכה יא

מי שעבר בדרך ומצאו מת מושכב לרוחבה של דרך, אם היה המת טומאת התהום, אע"פ שהוא טמא לתרומה, הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו. ואף על פי שאפשר שנגע, הואיל והיא טומאת התהום, טהור לפסח. ואע"פ שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה, הרי זה עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא בו. במה דברים אמורים?

כשהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע אבל אם היה רוכב או טעון משא, הרי זה טמא אף על פי שהיא טומאת התהום, לפי שאי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל. וכבר ביארנו טומאת התהום בהלכות נזירות.

הלכה יב

מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום, אינו חייב בפסח שני, ודבר זה הלכה מפי הקבלה, אבל אם נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה, חייב בפסח שני.

הלכה יג

מי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי, ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואחר כך נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום, אינו חייב בפסח שני, שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח, הרי זה חייב בפסח שני, שחזקת הטמא טמא עד שיהיה טהור ודאי, שרגלים לדבר.

[השגת הראב”ד]: אבל אם נטמא בטומאת התהום

אמר אברהם: לא נראה מן הגמרא דנזיר אלא אפילו בשביעי עד שלא טבל והזה סותר אבל משטבל והזה שמשא ממילא ערבא ונזיר עד שלא גילח נמי סותר הואיל ומחוסר מעשה.