הלכות תמורה פרק ג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות תמורה פרק ג

הלכות תמורה פרק ג

הלכה א

כיצד דין התמורות ליקרב?
תמורת העולה תקרב עולה, ואם היתה תמורתה נקבה או בעלת מום, תרעה הנקבה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה עולה.
תמורת החטאת תמות כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.
תמורת האשם תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה.
תמורת השלמים כשלמים לכל דבר: טעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
תמורת התודה – כתודה, אלא שאינה טעונה לחם, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.
תמורת הפסח אם המיר בה קודם חצות יום ארבעה עשר, אין תמורתו קריבה, אלא תרעה עד שיפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים. ואם המיר בה אחר חצות, הרי התמורה עצמה תקרב שלמים.
תמורת הבכור והמעשר אינם קריבין לעולם, שנאמר: בבכור לה' הוא, מפי השמועה למדו: הוא קרב ואין תמורתו קריבה.
ודין המעשר בבכור תמורתן תרעה עד שיפול בה מום ותאכל.
 
הלכה ב
תמורת הבכור לכהנים, ותמורת המעשר לבעלים. וכשם שאין פודין בכור ומעשר שנפל בהן מום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח, כך אין פודים תמורתן.
 
הלכה ג
בהמה שהקדישה חצייה עולה וחצייה שלמים תמורתה כמוה, וכן כל בהמת הקדש שאינה קריבה מפני תחילת הקדשה, הרי תמורתה כמוה. אמר: חצי בהמה זו תמורה וחציה עולה, הרי זו תקרב עולה. חציה עולה וחציה מעשר, תקרב עולה. חציה תמורה וחציה מעשר, הרי זו ספק ואינה קריבה.
 
[השגת הראב”ד]: אמר חצי בהמה זו וכו'
אמר אברהם: לישנא דגמרא אמר אביי הכל מודים אמר חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קריבה חציה תמורה וחציה מעשר ואפשר שבנוסחא שלו מצא חציה עולה וחציה תמורה דברי הכל קריבה עולה וכן חציה עולה וחציה מעשר ומשמע אפילו לרבי יוסי דאמר יבדק בהנך אין בודקין אלא מסתמא עולה קריבה מ"ט גבי תמורה כיון דאיכא איסורא לא איכוין מעיקרא לאיסורא ולבסוף הוא דטעה ואימליך והמיר וכן גבי מעשר כיון דליתיה לחצאין מעיקרא לא להכי איכוין אבל חציה תמורה וחציה מעשר דבתרווייהו איכא לספוקי להו מנייהו איכוון אסתפקא לה להי מנייהו עדיף דילמא להכי איכוון מעיקרא.
 
הלכה ד
המקדיש בעלת מום עובר, ואין צריך לומר תמימה ואח"כ נולד בה מום קבוע ונפדית והמיר בה אחר שנפדית, הרי זו תמורה ואינה קריבה ואינה נפדית, אלא מניחה עד שתמות: אינה קריבה, מפני שבאה מכח קדושה דחויה, ואינה נפדית, שאין בכח קדושתה לתפוש פדיונה.
 
הלכה ה
כל התמורות שהיו בעלי מומין קבועין מתחילתן, הרי אלו יפדו ואינן יוצאין לחולין לכל דבר כדי שיהיו מותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן, שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע, שנאמר: או רע בטוב, ורע האמור כאן הוא בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן, ואף על פי כן כתוב בו: יהיה קודש.
 
הלכה ו
עולה שנתערבה בזבחים והמיר באחת מן התערובות, הרי זה מביא בהמה אחרת ואומר: אם תמורת עולה היא זו, הרי בהמה זו שלמים. ואם תמורת שלמים היא זו, הרי בהמה זו עולה, ונמצא הבהמה שהביא עם התמורה כעולה ושלמים שנתערבו זה בזה. חזר והמיר באחת משתיהן ואין ידוע באי זו מהן המיר, מביא זבח אחר מתוך ביתו, ואומר על התמורה השנייה: אם תמורת תמורה היא זו, הרי זו שהביא חולין. ואם תמורת עולה או שלמים היא, הרי זה שהביא עולה או שלמים. והרי זה שהביא עם התמורה השנייה כזבח ותמורה שנתערבו זה בזה. וכבר ביארנו דין התערובות בהלכות פסולי המוקדשין.
 
[השגת הראב”ד]: עולה שנתערבה בזבחים וכו'
אמר אברהם: כל זה מועתק מן התוספתא בתמורה ולא ירדתי לעומקה ואיני סומך עליה שהיא בלא שיבוש ואיך אפשר שיחלל את התמורה עד שיפול בה מום וכשנפל בה מום איך אפשר להוציאה מן הספק אלא בשתי בהמות שאם היא תמורת עולה מתחלל על אחת והשנית תהיה שלמים נדבה ואם היא תהיה תמורת שלמים תתחלל על זו שעשה שלמים והשנית תהיה עולת נדבה ואחר המעשה הזה איך יהיו עולה ושלמים מעורבים זה בזה ובגוף התערובת אמרה התוספתא ירעו עד שיסתאבו ויפדו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה וכו' ובחיי ראשי הוא משבש אותה יותר ממה שהיא משובשת כי לשון התוספתא והרי שתיהן כשני זבחים שנתערבו ולא כעולה ושלמים אלא כזבח תמורה מכל מקום העולה ידועה והשלמים ידועים אלא שאין ידוע אי זה גוף זבח אי זו תמורה לפיכך כשחזר והמיר באחת מהם ואינו ידוע באי זו מהן יש לומר שמא באותה שהיא תמורה המיר ואין תמורה עושה תמורה והרי היא חולין או שמא בזבח המיר והרי היא קדושה קדושת ספק ספק עולה ספק שלמים וצריך כמו כן שתי בהמות לחלל עליהן קדושת העולה וקדושת השלמים ואומר אם זו תמורה חולין היא ואינה צריכה פדיון ואם היא עולה תהא מחוללת על זו ואין כאן עוד ספק ולא שום עירוב ויש שיבוש בתוספתא וכן בדבריו יש זה והחכם יראה ויבין.
 
הלכה ז
שלמים שנתערבו בבכור או במעשר והמיר באחד מהן, הרי זה לא יקרב אלא ירעה עד שיפול בו מום ויפדה ויאכל כבכור או כמעשר, כמו שביארנו.