לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות תלמוד תורה פרק ד

הלכות תלמוד תורה פרק ד

הלכה א

אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו.

אמרו חכמים:

כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס שנאמר: כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד אין כבוד אלא תורה, שנאמר: כבוד חכמים ינחלו.

וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו  אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא.

אמרו חכמים:

אם הרב דומה למלאך ה' צבאות  תורה יבקשו מפיהו, אם לאו  אל יבקשו תורה מפיהו.

הלכה ב

כיצד מלמדים?

הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה, כדי שיהו כלם רואים הרב ושומעים דבריו. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות. ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים, ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים.

 

הלכה ג

אם היה מלמד מפיו לתלמידים – מלמד, ואם היה מלמד על פי מתרגם  [המתרגם]  עומד בינו ובין התלמידים והרב אומר למתרגם והמתרגם משמיע לכל התלמידים. וכשהם שואלין למתרגם, הוא שואל לרב והרב משיב למתרגם והמתרגם משיב לשואל. ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם, ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב. אין המתרגם רשאי לא לפחות, ולא להוסיף, ולא לשנות, אלא אם כן היה המתורגמן אביו של חכם או רבו. אומר הרב למתורגמן: כך אמר לי רבי, או כך אמר לי אבא מרי, וכשאומר המתורגמן הדברים לעם, אומר בשם החכם ומזכיר שמו של אבי הרב או של רבו ואומר: כך אמר רבנא פלוני, אע"פ שלא הזכיר הרב שמו של חכם, שאסור לקרות לרבו או לאביו בשמו.

 

[השגת הראב”ד]: אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם כן היה המתורגמן אביו של חכם או רבו

אמר אברהם: דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא במסכת יומא ושנה והוסיף שהיה גדול ממנו.

 

הלכה ד

הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז  אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד: הבנתי  והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה.

 

הלכה ה

לא יהיה התלמיד בוש מחביריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום. לפיכך אמרו חכמים הראשונים:

אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד.

במה דברים אמורים?

בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו, או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו  חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים, כדי לחדדם. וכענין זה אמרו חכמים:

זרוק מרה בתלמידים.

לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עמהם, כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה.

 

הלכה ו

אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתישב וינוח, ואין שואלין שנים כאחד, ואין שואלין את הרב מענין אחר, אלא מאותו הענין שהן עסוקין בו  כדי שלא יתבייש, ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם, כדי לחדדן וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים. ואין צריך לומר, שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו  כדי לזרזם.

 

הלכה ז

אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד, ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים, ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו, ואין שואלין אלא מיראה, ולא ישאל בענין יותר משלש הלכות.

 

הלכה ח

שנים ששאלו: שאל אחד כענין ושאל אחד שלא כענין  נזקקין לענין, מעשה ושאינו מעשה  נזקקין למעשה, הלכה ומדרש  נזקקין להלכה, מדרש ואגדה  נזקקין למדרש, אגדה וקל וחומר  נזקקין לקל וחומר, קל וחומר וגזירה שוה  נזקקין לקל וחומר. היו השואלין שנים: אחד חכם ואחד תלמיד  נזקקין לחכם, תלמיד ועם הארץ  נזקקין לתלמיד, שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות, או בשתי תשובות, או בשתי שאלות, שני מעשים  הרשות ביד המתרגם מעתה.

 

הלכה ט

אין ישנים בבית המדרש וכל המתנמנם בבית המדרש  חכמתו נעשית קרעים קרעים, וכן אמר שלמה בחכמתו: וקרעים תלביש נומה ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד, אפילו מי שנתעטש, אין אומרים לו רפואה בבית המדרש, ואין צריך לומר שאר הדברים, וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בתי כנסיות.