לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות תלמוד תורה פרק ו

הלכות תלמוד תורה פרק ו

הלכה א

כל תלמיד חכם מצוה – להדרו, ואע"פ שאינו רבו, שנאמר: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. זקן  זה שקנה חכמה. ומאימתי חייבין לעמוד מפניו?

משיקרב ממנו בארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו.

 

הלכה ב

אין עומדין מפניו לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא, שנאמר: תקום והדרת קימה שיש בה הידור, ואין בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן, שנאמר: תקום והדרת מה הידור שאין בה חסרון כיס, אף קימה שאין בה חסרון כיס. ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם, כדי שלא יראהו עד שלא יעמוד מפניו? שנאמר: ויראת מאלהיך הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.

 

הלכה ג

אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להן כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה ומתכוין שלא יראו אותו, כדי שלא יטריחן לעמוד. והחכמים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה, שאין מכיריהן מצויין שם, כדי שלא יטריחום.

 

הלכה ד

רוכב הרי הוא כמהלך  וכשם שעומדים מפני המהלך, כך עומדין מפני הרוכב.

 

הלכה ה

שלשה שהיו הולכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו וקטן משמאלו.

 

הלכה ו

הרואה חכם  אינו עומד מפניו עד שיגיע לו לארבע אמות, וכיון שעבר – יושב. ראה אב בית דין  עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו, ואינו יושב עד שיעבור מאחריו ארבע אמות. ראה את הנשיא  עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו, או עד שיתכסה מעיניו. והנשיא שמחל על כבודו  כבודו מחול. כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים ואינן יושבין עד שיאמר להם שבו! כשאב בית דין נכנס עושין לו שתי שורות ועומדין מכאן ומכאן עד שנכנס ויושב במקומו, ושאר העם יושבין במקומן.

 

הלכה ז

חכם שנכנס  כל שיגיע לו בארבע אמות עומד מלפניו, אחד עומד ואחד יושב עד שנכנס ויושב במקומו. בני חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שהרבים צריכין להם  מקפצין על ראשי העם ונכנסים למקומם, ואין שבח לתלמידי חכמים שיכנסו לאחרונה. יצא לצורך  חוזר למקומו. בני חכמים בזמן שיש בהן דעת לשמוע, הופכין פניהן כלפי אביהן, אין בהן דעת לשמוע  הופכין פניהן כלפי העם.

 

הלכה ח

תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד, אינו רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית בלבד, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים.

 

הלכה ט

מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אע"פ שאינו חכם עומדין לפניו ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו ואפילו זקן כותי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו, שנאמר: מפני שיבה תקום  כל שיבה במשמע.

 

הלכה י

תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן, כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ. ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן, ולא לתשורת המלך. ואין מחייבים אותן ליתן המס, בין מס שהוא קצוב על בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש, שנאמר: גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה, ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא, וכן אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה  מקדימין אותו ומושיבין אותו.

 

הלכה יא

עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, כלומר בוזים מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה: אם בחקותי תמאסו  מלמדי חקותי תמאסו, וכל המבזה את החכמים  אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה.

 

הלכה יב

אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב, אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נידוי, ומנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותה לחכם. והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מיתה  מנדין אותו בית דין, והם מתירים אותו כשיחזור בתשובה. אבל אם היה החכם חי, אין מתירין אותו עד שירצה זה שנדוהו בשבילו. וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואין צריך לא עדים ולא התראה. ואין מתירין לו עד שירצה את החכם, ואם מת החכם באין שלשה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו  הרשות בידו.

 

הלכה יג

הרב שנידה לכבודו  כל תלמידיו חייבין לנהוג נידוי במנודה, אבל תלמיד שנדה לכבוד עצמו  אין הרב חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבין לנהוג בו נידוי. וכן מנודה לנשיא  מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל  אינו מנודה לנשיא, מנודה לעירו  מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת  אינו מנודה לעירו.

 

הלכה יד

במה דברים אמורים?

במי שנדוהו על שבזה תלמידי חכמים, אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל  חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו, ויתירו לו.

על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו הן.

א) המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו.

ב) המבזה שליח בית דין.

ג) הקורא לחבירו עבד.

ד) מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן, ולא בא.

ה) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ואין צריך לומר בדברי תורה.

ו) מי שלא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן.

ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר היזקו. ח) המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העובד כוכבים לישראל חבירו, בעל המצר.

ט) המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל  מנדין אותו עד שישלם.

י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן.

יא) המחלל יום טוב שני של גליות אע"פ שהוא מנהג.

יב) העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות.

יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי.

יד) המביא את הרבים לידי חלול השם.

טו) המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ.

טז) המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ.

יז) המכשיל את העור.

יח) המעכב הרבים מלעשות מצוה.

יט) טבח שיצאה טרפה מתחת ידו.

כ) טבח שלא בדק סכינו לפני חכם.

כא) המקשה עצמו לדעת.

כב) מי שגירש את אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להן להזקק זה לזה כשיבואו לבית דין מנדין אותם.

כג) חכם ששמועתו רעה.

כד) המנדה מי שאינו חייב נידוי.

 

[השגת הראב”ד]: המכשיל את העור

אמר אברהם: כגון המכה את בנו הגדול

 

 

[השגת הראב”ד]: חכם ששמועתו רעה

אמר אברהם: ויש אחרים הרבה חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף לינשא לכתחלה וכן מי שעובר על נדרו כל בית דין שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא ואיכא טובא

 

[השגת הראב”ד]: מי שמנדה מי שאינו חייב בנדוי

 

אמר אברהם: דבר זה הוציא ממעשה דריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא וכו' אמר ליה ההוא אדרבה ואמרו ליה שלו נדוי ובחיי ראשי אין כאן פלפול כי הדברים שהוא מונה בית דין צריכין לנדותו ובכי האי גוונא לא היו בית דין נזקקין לנדות לר' שמעון בן לקיש אבל אותו שנידה והקפיד על כבודו נדויו נדוי.