לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שאלה ופקדון פרק ה

הלכות שאלה ופקדון  פרק ה

הלכה א

מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור, שנאמר: לשמור ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון שאין לו תובעים. אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור, אין לך פדיון שבויים גדול מזה. במה דברים אמורים?

בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים [אלו], אבל אם היו לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להן, הרי זה הממון שיש לו תובעין וישלם אם פשע, או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים.

 

הלכה ב

המפקיד אצל חברו ממון או כלים חשובין ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו, אם היה אמוד שהוא בעל ממון חייב, שחזקתו שבגללו באו הגנבים ונמצא זה מציל עצמו בממון חברו. ואם אינו אמוד, חזקתו שלא באו אלא לשם הפקדון ופטור. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ג

המפקיד אצל חברו כלים או פירות ובאו גנבים וגנבום בפניו, ואילו היה צווח היו באין בני אדם ומצילין אותן, הואיל ולא צווח הרי זה פושע וחייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ד

שנים שהפקידו אצל אחד זה מאה וזה מאתים, וכל אחד משניהם אומר: אני הוא שהפקדתי המאתים, והשומר אומר: איני יודע ישבע כל אחד מהן שהפקיד מאתים ונוטל כדין כל נשבע ונוטל ויתן מאתים לזה ומאתים לזה ומפסיד מאה מביתו, שהרי הוא פושע שהיה לו לכתוב שם כל אחד על כיס שלו. לפיכך אם הביאו לו השנים כאחד שלש מאות בכרך אחד ובאו ותבעו וכל אחד אומר: המאתים שלי, נותן מנה לזה ומנה לזה והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם, או עד שיודה האחד לחברו. שהרי הוא אומר להם: כיון שראיתי שאין אתם מקפידין זה על זה והבאתם בכרך אחד, לא הטרחתי עצמי לידע ולזכור תמיד מי בעל המאה ומי בעל המאתים וכן אם הפקידו אצלו שני כלים אחד גדול ואחד קטן וכל אחד ואחד אומר: אני הוא בעל הגדול, והשומר אומר: איני יודע, ישבעו שניהם ויתן הגדול לאחד מהם ודמי הגדול לשני וישאר לו הקטן. ואם הביאום בכרך אחד כאחד, נותן הקטן לאחד ודמי הקטן לשני והשאר יהיה מונח אצלו עד שיודה האחד לחברו או עד לעולם. וכן מי שתבעוהו שנים, זה אומר: אני הוא בעל הפקדון, וזה אומר: אני הוא, והשומר אומר: אחד מכם הוא ואיני יודע מי הוא, ישלם לשניהם. וכן שנים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה, ישלם לשניהם, ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו, מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחברו או עד שירצו לחלוק אותה.

 

הלכה ה

המפקיד פירות אצל חברו הרי זה לא יערבם עם פירותיו, עבר ועירב יחשוב כמה היה הפקדון ויראה כמה חסר הכל ויחשוב חסרון הפקדון ויתן לו אחר שישבע. נסתפק מהן ולא ידע כמה נסתפק יוציא לו חסרונו לחטים ולאורז קלוף, ארבעה קבין ומחצה לכל כור. לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכל כור. לכוסמין ולזרע פשתן בגבעוליו ולאורז שאינו קלוף שלש סאין לכל כור. וכמדה הזאת לכל שנה ושנה. במה דברים אמורים?

שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן, אבל מדד בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא לו חסרונו, מפני שהן מותירות. וכן מוציא לו שתות ליין ושלשת לוגין שמן למאה לוגין: לוג ומחצה שמרים ולוג ומחצה בלע. אם היה מזוקק אינו מוציא לו שמרים, ואם היו הקנקנים ישנים אינו מוציא לו בלע.

 

הלכה ו

הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן, הרי זה פושע. בעל הפקדון אומר: כך וכך היו, והשומר אומר: איני יודע, ישלם בלא שבועה, שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא חייב שבועה שאינו יכול להשבע. וכזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ורבו ז"ל. וכן כל שומר שנתחייב לשלם ואמר: איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם, והבעלים אומרים: אנו יודעין וכך וכך היה שוה יטלו בלא שבועה, והוא שיטענו דבר שהן אמודין בו. ויש לשומר להחרים על מי שלקח ממנו יתר מן הראוי לו. ומנין שהדין כך הוא?

הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו. הבעלים אומרים: מאתים דינר היו, והשומר אומר: ודאי שהיה בו דינרים אבל איני יודע כמה היו. נמצא זה כטוען מאתים והודה לו במקצת, ואמר: השאר איני יודע, שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, כמו שיתבאר.

 

[השגת הראב"ד]: נמצא מחוייב שבועה וכו' עד וכזה הורו רבותי

אמר אברהם: ורבותי אין מורין כן לפי שאינו דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוה ליה למידע ואערומי הוא דמערים ותובע נמי טוען עליה ואמר מידע ידעת ודבר שבמניין קא טעין ליה ודבר שבמניין קא כפר ליה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא והיינו טעמא דשק צרור דאמרינן עלה ישבע זה ויטול ולא אמרו יטול בלא שבועה. עד כאן לשונו.

 

הלכה ז

מת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצלו חברו ופשע בו. המפקיד אומר: איני יודע מה היו בו שמא מרגליות היו בו. וכן השומר אומר: איני יודע כמה אני חייב לשלם שמא זכוכית היה מלא, שורת הדין שאני אומר בטענה זו שישבע השומר בתקנת חכמים שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה בו יתר על שוה כך וכך וישלם מה שהודה בו. וכן כל כיוצא בזה.

מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חברו ופשע בו המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות וכיוצא בהן היו בו. והשומר אומר: איני יודע, שמא סיגים או חול היו בו. ואמרו חכמים: ישבע בעל הפקדון ויטול, והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו או אמוד להפקידו אצלו. ולמה נשבע כאן בעל הפקדון?

לפי שאין השומר מחוייב שבועה שאפילו הודה ואמר: ברי לי שהיה מלא סיגים, והמפקיד אומר: מרגליות היו, השומר נשבע היסת ונפטר, כמו שטענו חטים והודה לו בשעורים. וכן כל כיוצא בזה. ובהלכות טוען ונטען יתבארו עיקרי הדברים.

 

[השגת הראב"ד]: מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חברו וכו' עד בה' טוען ונטען יתבארו עיקרי הדברים

 

אמר אברהם: אין זה כלום שהרי היה שם שק ומטכסין והודה בשק וכפר במטכסין ועוד בדבריו בשק צרור למה נשבע בעל השק ונוטל לאו היינו אמרינן לגבי שוורים דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי היינו דרבה בר נתן ותו לא מידי. עד כאן לשונו.