לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שאלה ופקדון פרק ו

הלכות שאלה ופקדון  פרק ו

הלכה א

שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע, אם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו, כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל עניינם, או קורות שאינן מצויירות וכל כיוצא בהן, הרי זה משלם ואינו נשבע. אבל אם היה פקדון בהמה או בגד מצוייר או כלי מתוקן או דבר שאינו מוצא לקנות כמותו בשוק, חוששין שמא עיניו נתן בו, ומשביעין אותו בתקנת חכמים שבועה בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ואחר כך משלם. והוא הדין לשאר השומרין, כגון השואל שאמר: מתה או נגנבה, ושומר שכר והשוכר שאמר: נגנבה או שאבדה, אף על פי שהן חייבין לשלם, משביעין אותן שבועה שאינה ברשותן ואח"כ משלמין דמי הבהמה או החפץ, שאנו חוששין לו שמא עיניו נתן בה. ואם אמרו הבעלים: יתר על זה היה שוה, כולל בשבועתו שאינה שוה אלא כך וכך. נמצא כל שומר שנשבע שבועת השומרין כולל בשבועתו שלשה דברים: ששמר כדרך השומרין ושארעו כך וכך ואינו ברשותו, ושלא שלח בו יד קודם שארעו המאורע הפוטר אותו. ואם רצה לשלם נשבע: שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שכך וכך היה שוה.

 

הלכה ב

יש לשומר להתנות שאינו שומר כדרך השומרין, אלא מעות אלו שהפקיד אצלי בזוית ביתי אני מניח אותן וכיוצא בזה. טען השומר שתנאי היה בינינו, ובעל הפקדון אומר: לא היה שם תנאי, אע"פ שהפקיד אצלו בעדים, מתוך שיכול לומר: שמרתי כדרך השומרין ונאנסתי, נאמן לומר שהיה ביניהן תנאי. לפיכך ישבע שלא שלח יד בו, ושאינו ברשותו ושהיה ביניהן תנאי.

 

[השגת הראב"ד]: טען השומר שתנאי וכו' עד ושהיה ביניהם תנאי

אמר אברהם: זהו תימה וכי העדים לא שמעו התנאי ואיך נאמן לומר תנאי היה בינינו וכיון שהפקיד סתם בפניהם הרי נעשה שומר גמור והוא מודה שפשע ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. עד כאן לשונו.

 

הלכה ג

שומר חנם שהביא ראייה שלא פשע בה, פטור משבועה ואין אומרים: שמא שלח בו יד קודם שיאבד. ובעל הפקדון שהביא ראייה שפשע השומר, משלם. ואם טען ואמר: תנאי היה בינינו אינו נאמן, שהרי יש עדים שפשע.

 

[השגת הראב"ד]: שומר חנם שהביא ראייה וכו' ואם טען ואמר תנאי היה בינינו וכו'

אמר אברהם: תימה גדול יש בזה ואם טען ואמר לא הייתי שומר אלא הא ביתא קמך אמרתי כי יש עדים שפשע מאי הוי אלא נשבע היסת שלא היה שומר ואם בשהפקיד אצלו בעדים קאמר דאינו יכול לומר תנאי היה קשיא רישא דמה לו לשקר במקום עדים כמו שכתבתי עד כאן לשונו.

 

הלכה ד

הפקיד אצל חברו בעדים ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו, אין השומר יכול לטעון ולומר: חזרתי ולקחתיו ממנו, או נתנו לי במתנה. לפיכך אם מת השומר, מוציאין הפקדון עצמו מן היתומים בלא שבועה. ולא עוד, אלא מי שבא ואמר: כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנין מובהקין ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו, יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו, והוא שלא יהיה המפקיד רגיל להכנס אצל זה שמת. אבל אם היה רגיל ליכנס אצלו שמא של אחר הוא והכיר הסימנין שלו. באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד, אין מוציאין מיד היתומים בעדותן, שאין זה ראייה ברורה ואומדן דעתן אינו אומד דעתו, ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.

מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חברו בעדים ובא לתבעו ואמר לו החזרתים. אמר לו המפקיד: והלא כך וכך היא מדתם והרי הם מונחים אצלך בחביתך. אמר לו: שלך החזרתי לך ואלו אחרים הן, ואמרו חכמים: אין מוציאין מידו, שמא אלו השומשמין של שומר הן אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר, כמו שביארנו.

 

[השגת הראב"ד]: מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכו' עד כמו שביארנו

אמר אברהם: למה בנקיטת חפץ והלא המפקיד אצל חברו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים. עד כאן לשונו.

 

הלכה ה

בעל הפקדון שתבע פקדונו ונתן לו השומר, ואמר המפקיד: אין זה פקדוני אלא אחר הוא, או שלם היה ואתה שברתו, או חדש היה ונשתמשת בו, ק' סאין הפקדתי אצלך ואין אלו אלא נ', ובעל הבית אומר: זהו שהפקדת בעצמך ומה שנתת אתה נוטל, הרי השומר נשבע היסת כשאר כל הנשבעין. שאין כל שומר נשבע שבועת השומרין האמורה בתורה אלא בזמן שמודה בעצמו של פקדון כמו שהמפקיד אומר, וטוען שנגנב או מת או נשבה. כללו של דבר: טוען לפטור עצמו מן התשלומין, [נשבע שבועת שומרין]. אבל אם אמר: זהו שהשאלתני או שהשכרת לי או שנטלתי שכר על שמירתי, והבעלים אומרים אינו זה אלא אחר או נשתנה מכמות שהיה, השוכר נשבע היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת. כיצד?

 

מאה סאה הפקדתי אצלך והשומר אומר: לא הפקדת אצלי אלא חמשים, נשבע שבועת התורה מפני שהודה במקצת לא משום שבועת השומרין. מאה כור של חטים הפקדתי אצלך, והוא אומר: לא הפקדת אצלי אלא מאה של שעורים, נשבע היסת כשאר כל הנשבעין בטענה כזו.