הלכות טוען ונטען - פרק ב
הלכה א
כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועה מדבריהם ולא שבועת היסת. ואפילו רצה התובע אין שומעין לו.
הלכה ב
אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי, או שבועת עדות, או שבועת הפקדון, או שבועת שוא, הרי הוא חשוד על השבועה. וכן כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה כגון בעלי רבית ואוכלי נבלות וגזלנין, בין פסלנות של דבריהם כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים, הרי הוא חשוד על השבועה ואין משביעין אותו.
הלכה ג
אין אדם נעשה חשוד עד שיבאו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה. אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה אע"פ שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עד בתחלה, אם נתחייב שבועה משביעין אותו. שהרי אומרים לו: אם אמת אתה אומר השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת. ואם שקר אתה אומר, הודה לבעל דינך. אבל הנחשד בעדים, אין אנו מאמינים אותו שישבע.
הלכה ד
תקנת חכמים היא: שכל המחוייב שבועה מן התורה על טענת ודאי, אם היה חשוד הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטען. היו שניהם חשודין חזרה שבועה למחוייב לה שהוא הנתבע, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון או נגנב, שכנגדו אינו יכול להשבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו, לפיכך אם טען בעל הפקדון ואמר: בפני שלח יד בפקדוני או פשע בו, הרי התובע נשבע בתקנת חכמים ונוטל.
הלכה ה
נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין, אינו יכול להשבע וליטול, אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר. וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וטען הלוה שפרעו, ואמר: ישבע לי הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר.
[השגת הראב"ד]: וכן פוגם שטרו וכו' עד ויפטר מן השטר
אמר אברהם: איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן ואם תאמר הא דרב ושמואל היא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה. עד כאן לשונו.
הלכה ו
היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק, אינו נשבע ואין שכנגדו נשבע, לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה, ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי כדי שישבע על טענתו.
הלכה ז
נתחייב החשוד שבועת היסת, אין שכנגדו נשבע ונוטל. ששבועת היסת עצמה תקנה היא ולא עשו לה תקנה אחרת שישבע התובע, אלא הרי הנתבע נפטר בלא שבועה.
הלכה ח
מי שנתחייב שבועת היסת והיה התובע חשוד, אין הנתבע יכול להפוך עליו השבועה שהרי אין יכול להשבע, אלא ישלם או ישבע היסת, ואין שומעין לזה לתלות בדבר שאי אפשר, והרי זה כמי שהפך שבועתו על הקטן שאין שומעין לו, אלא או ישבע היסת או ישלם.
הלכה ט
מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם ונשבע ונטל או נשבע ונפטר, ואח"כ באו עליו עדים שהוא חשוד, אין שבועתו שנשבע כלום, ויש לבעל דינו להוציא מידו מה שנטל או ישבע זה שכנגדו ויטול ממנו.
הלכה י
לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בבית דין. אם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה, יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה.
הלכה יא
מי שטען על חברו וכפר בו ונשבע בין שבועת התורה בין שבועת היסת, ואחר כך באו עדים והעידו עליו שעל שקר נשבע, הרי זה משלם והוחזק חשוד על השבועה. וכבר בארנו בשבועות שכל הנשבע על ממון חברו ועשה תשובה, חייב להוסיף חומש.
הלכה יב
טענו שיש לו חוב אצלו בעדים וקנין, ואמר: כן היה ופרעתיך, או שאמר: איני חייב לך כלום ונשבע, ואחר כך באו עדי הקנין, או הוציא השטר ונתקיים, הרי זה משלם ואינו חשוד, שהרי לא העידו שלא פרעו ולא אמר הנתבע: לא היו דברים מעולם. וכן כל כיוצא בזה.