הלכות גירושין פרק יב

הלכה א

האשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני – נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הוחזקה אשת איש ובאה ואמרה: גירשני בעלי אינה נאמנת להתיר עצמה לשוק, אבל פסלה עצמה לכהונה לעולם, ואם מת בעלה חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.

הלכה ב

היו לה שני עדים שהיא גרושה, אע"פ שאין שם גט הרי זו תנשא לכתחלה. הוציאה גט מתחת ידה ואמרה: גירשני בעלי בזה הרי זו נאמנת ותנשא בו, אף על פי שאינו מקויים, כמו שביארנו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: הוציאה גט מתחת ידה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אומר אני שיתקיים בחותמיו אע"פ שלא יצא עליו ערער. עד כאן לשונו.

הלכה ג

בא הבעל וערער, אם אמר לא נתתיו לה אלא נפל ממני ומצאה אותו אינו נאמן, שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה. אבל אם אמר הבעל: על תנאי היה, פקדון היה, מעולם לא כתבתיו, מזוייף הוא יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה, כמו שביארנו, ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים, אבל פסלה נפשה מכהונה, כמו שביארנו. שהרי פסלה עצמה בהודאת פיה ועשתה עצמה כחתיכה של איסור.

הלכה ד

באה היא ובעלה היא אומרת גירשתני ואבד גיטי, והוא אומר: לא גירשתיך, אע"פ שהוחזקה אשתו הרי זו נאמנת. חזקה: אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

הלכה ה

אמר הבעל: גירשתי את אשתי אינו נאמן, וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת. ואפילו הודית לו שגירשה, אינו נאמן, שמא יתכוין לקלקלה, או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת, [או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה, והיא אינה יודעת] כובד האיסור שלה. לפיכך אומרים לו: אם אמת הדבר, הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו.

הלכה ו

שנים אומרין: נתגרשה ושנים אומרין: לא נתגרשה, אפילו הבעל עומד והיא אומרת לו: גרשתני הרי זו בחזקת אשת איש גמורה, כשהיתה מפני העדים שסומכין אותה ואפשר שתעיז פניה. לפיכך אם נשאת תצא והולד ממזר.

הלכה ז

במה דברים אמורים?

כשאמרו עכשיו נתגרשה, שהרי אומרין לה: אם אמת הדבר הוציאי גיטך, אבל אם אמרו העדים: מכמה ימים נתגרשה, יש לומר אבד הגט. והואיל והיא אומרת: גרושה אני בודאי ושני עדים מעדין לה, אע"פ שהשנים מכחישין אותן אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא, שהרי היא ובעלה יודעין בודאי שהיא מותרת, וחזקה היא שאין מקלקלין עצמן. אבל אם נשאת לאחר, הואיל והדבר אצלו ספק, וכן אם אמרה: איני יודעת, אפילו נשאת לאחד מעדיה הרי זו תצא והולד ספק ממזר.

הלכה ח

אמרו שנים: ראינוה שנתגרשה, ושנים אומרים: לא ראינוה, אם היו כולם שרוים בחצר אחת הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא והולד כשר, שבני אדם עשויין לגרש בצנעה.

הלכה ט

האשה שלא הוחזקה אשת איש, ובא עד אחד ואמר: אשת איש היתה ונתגרשה, ובא עד אחד ואמר: לא נתגרשה, הרי שניהן מעדין שהיא אשת איש ואחד מעיד שהיא גרושה, ואין דבריו של אחד במקום שנים ולפיכך לא תנשא, ואם נשאת תצא.

[השגת הראב"ד ז"ל]: ואם נשאת תצא

כתב הראב"ד ז"ל ובקידושין כה"ג אם נשאת לא תצא. עד כאן לשונו.

הלכה י

אשה ושני אנשים שבאו ממדינה אחרת, זה אומר: זו אשתי וזה עבדי, וזה אומר: זו אשתי וזה עבדי, והאשה אומרת: שניהן עבדי הרי היא מותרת לכל. ואע"פ ששניהן החזיקוה באשת איש, הואיל וכל אחד מהן העיד לעצמו אינן נאמנין.

הלכה יא

שליח קבלה שהוציא גט מתחת ידו, והבעל אומר: מזוייף הוא, יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה, כמו שביארנו. אמר הבעל: לפקדון נתתיו לו, והשליח אומר: לגירושין נתנו לי השליח נאמן. וכן אם היה הגט יוצא מתחת ידי האשה והיא אומרת: שליח זה נתנו לי, והשליח אומר: כן נתתיו לה ולגירושין נתנו לי, והבעל אומר: לא נתתיו אלא לפקדון השליח נאמן והרי זו מגורשת.

הלכה יב

אבד הגט, אע"פ שהבעל אומר: לגירושין נתתיו לשליח, והשליח אומר: נתתיו לה הרי זו ספק מגורשת, שהרי הוחזקה אשת איש ואין כאן אלא עד אחד ובעל. ואפילו אמרה האשה: בפני נתנו לו לגירושין ונתנו השליח לי, הואיל והבעל והשליח סועדין אותה, אפשר שתעיז פניה ושמא לא נתגרשה.

הלכה יג

שליח קבלה שקיבל גט לאשה ושלחו לה בפני שני עדים, והגיע הגט לידה ונטלתו והרי הגט יוצא מתחת ידה, והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה, או שלוחו של בעלה הרי זו מגורשת, כמו שביארנו.

הלכה יד

בא הבעל וערער שלא כתבו או שהוא גט בטל, יתקיים בחותמיו, שהרי עדים מעדים שהגט שנתנו לה יצא מתחת יד שלוחה שידו כידה. ואע"פ שהיא אינה יודעת, הרי העדים ידעו, ואם לא נתקיים אינה מגורשת.

הלכה טו

מי שהוחזקה אשת איש, והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה: מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם. חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על בעלה הראשון ועל זה, ותפסיד כתובתה מזה ומזה, ולהיות בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל. ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא, או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו, שהדבר עשוי להגלות. אפילו עבד או אשה או שפחה, ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרוביו נאמנין לומר: מת פלוני ותנשא אשתו, או תתיבם על פיהם.

הלכה טז

והכל נאמנים להעיד לה עדות זו, חוץ מחמש נשים שחזקתם שונאות זו את זו, שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה, שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים. ואלו הן: חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה, אפילו גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו, כמו שיתבאר, ואם נתכוון להעיד אינו נאמן.

הלכה יז

וכן הפסול בעבירה מן התורה, אם בא להעיד באשה שמת בעלה אינו נאמן, ואם היה מסיח לפי תומו – נאמן, אין זה פחות מן הגוי. אבל פסול מדבריהם נאמן לעדות אשה.

הלכה יח

בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו, ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר: לא מת, הרי זו לא תצא מהתירה ותנשא. שעד אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

הלכה יט

באו שניהם כאחד, זה אומר: מת, וזה אומר לא מת, אשה אומרת: מת, ואשה אומרת: לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת – תצא, מפני שהיא ספק. ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת: ברי לי שמת הרי זו לא תצא. באו שנים ואמרו: לא מת, אע"פ שנשאת תצא.

הלכה כ

במה דברים אמורים?

בשהיה האחד שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו, כגון, שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו: לא מת, או שנשאת על פי אשה או על פי עצמה, ובאו שתי נשים או שני פסולין של דבריהן ואמרו: לא מת. אבל עד כשר אומר: מת, ונשים רבות אומרות: לא מת, או פסולין אומרים: לא מת הרי זה כמחצה על מחצה, ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת: ודאי מת הרי זו לא תצא.

הלכה כא

אשה אומרת מת, או היא שאמרה: מת בעלי, ואחר כך בא עד כשר ואמר: לא מת הרי זו לא תנשא, ואם נשאת תצא.

הלכה כב

אשה אומרת: לא מת, ושתי נשים אומרות: מת, הרי זו תנשא. וכן אם אמרו עשר נשים: לא מת, ואחת עשרה אומרות: מת, הרי זו תנשא שאין אומרין שנים כמאה, אלא בעדים כשרים, אבל בפסולין הלך אחר הרוב, בין להקל בין להחמיר.

הלכה כג

שני עדים אומרים מת, ושנים אומרים: לא מת, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת תצא, מפני שהיא ספק. ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת: ברי לי שמת הרי זו לא תצא.

הלכה כד

מי שיש לו שתי נשים ובאה אחת מהן ואמרה: מת בעלי הרי זו תנשא על פי עצמה, כמו שביארנו, וצרתה אסורה, שאין צרה מעידה לחבירתה. ואפילו נשאת זו תחלה אין אומרין: אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו, שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו. זאת אומרת: מת בעלי, וצרתה מכחשת אותה ואומרת: לא מת הרי זו תנשא, כשם שאינה מעידה לה להתירה, כך אינה יכולה להעיד לה לאוסרה. זאת אומרת: מת, וצרתה אומרת: נהרג, הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים הרי אלו ינשאו.