הלכות יבום וחליצה פרק א

הלכה א

מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואין בין מן האירוסין אם מת בלא זרע, שנאמר: ובן אין לו יבמה יבוא עליה ומן התורה אינו צריך לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו אותה לו מן השמים, אלא יבוא עליה וכתובתה על נכסי בעלה שמת.

הלכה ב

לא רצה לייבם, או שלא רצתה היא הרי זה חולץ לה. ואחר כך תהיה מותרת להנשא לאחר ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם, שנאמר: וחלצה נעלו וגו' ומצות ייבום קודמת למצות חליצה.

הלכה ג

זה שנאמר בתורה: ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת, הואיל ויש לו זרע מכל מקום ובין מאשה זו בין מאחרת הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן הייבום. אפילו היה לו זרע ממזר או עובד עבודה זרה הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן הייבום.

הלכה ד

אבל בנו מן השפחה ומן הגויה אינו פוטר שזרע הבא מן השפחה עבדים והבא מן הגויה גוי וכאילו אינם. הרי הוא אומר בשפחה: האשה וילדיה תהיה לאדוניה, מלמד שולדה כמותה ובגויה הוא אומר: כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל. ואע"פ שנשתחרר בנו מן השפחה או נתגייר בנו מן הגויה הרי הן כשאר הגרים והמשוחררין ואינן פוטרין את אשתו. הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו ושחררו ושחררה ונשאה ומת בלא זרע הרי זו תתייבם לאחיו ואע"פ שבנה ממנו קיים שכבר שחררו.

הלכה ה

מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה אחר מותו הרי זו תתייבם, ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן הייבום, אבל מדברי סופרים: עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים. אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם חי שלשים יום הרי זה ולד קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן הייבום, ואם מת בתוך השלשים אפילו ביום השלשים, בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו ארי הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא ולפיכך אמו חולצת מדברי סופרים, אבל לא תתייבם.

הלכה ו

מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר או עובד עבודה זרה בין קטן בין גדול, משיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו הרי זה זוקק את אשתו לייבום, ואם היה לו אח מן השפחה או מן הגויה, אינו אחיו לדבר מן הדברים ואינו זוקק את אשתו. ואע"פ שהיתה לידתו בקדושה, הואיל והיתה הורתו שלא בקדושה אינו אחיו.

הלכה ז

אחים מן האם אינן חשובין אחין (אלא לאבלות ולעדות, אבל) לענין ירושה או לענין ייבום וחליצה הרי הן כמי שאינן, שאין אחוה אלא מאב.

הלכה ח

גרים שנתגיירו ועבדים שנשתחררו אין להן אחוה כלל, והרי הן כזרים זה לזה, ואפילו אחד מהן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה הרי הן כזרים. ואפילו תאומים ונולדו בקדושה אין ביניהן אחוה עד שתהא הורתן ולידתן בקדושה.

הלכה ט

מי שהיו לו נשים רבות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את השאר ואינו מייבם לשתים, שנאמר: אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. וכן אם היו לו אחים רבים אחד מהן חולץ או מייבם לאחת מן היבמות ויותרו שאר הצרות.

הלכה י

היו ביבמות אלו כשרות לכהונה ופסולות, אם היה מייבם מייבם לאי זו שירצה, ואם היה חולץ יחלוץ לפסולה, כדי שלא יפסול את הכשירה לכהונה בחליצה.

הלכה יא

מתו לו אחין רבים ונפלו נשותיהן לפניו, אם אפשר לו לייבם את כולן מייבם, ואם לאו חולץ לכולן, או חולץ למי שירצה מהן ומייבם למי שירצה אחת מכל בית ובית.

הלכה יב

הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין, ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה הרי זה עובר בעשה, שנאמר: יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה, ולאו הבא מכלל עשה – עשה. וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר אחין. וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות.

הלכה יג

החולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה אסורות עליו, כגון: אמה ובתה. וכן היא אסורה לבנו ולאחיו, ואפילו שניות שלה אסורות, כגון בת בת בתה, וכן היא אסורה לבן בן בנו.

כללו של דבר: הרי היא כאשתו שגירשה, וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו אסור בקרובותיה כאילו היתה אשתו ומתה תחתיו. וכל האיסורין האלו מדבריהן. ומותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה.

הלכה יד

אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו, כגון אמה או בתה, עד שייבם אחד מאחיו לה או יחלוץ ותסור זיקתו מעליה וישא אמה או בתה או שאר קרובותיה, אע"פ שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או יבם, כמו שבארנו.

הלכה טו

הכונס את יבמתו וגירשה, אם רצה להחזיר – יחזיר, מפני שהיא אשתו לכל דבר ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

הלכה טז

כבר בארנו בהלכות אישות שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. לפיכך יבם קטן שבא על יבמתו, אם היה בן תשע שנים ויום אחד – יקיים, אבל אינו חולץ עד שיגדל ויבדק, שהרי איש כתוב בפרשה לענין חליצה, ואם היה פחות מזה אין ביאתו ביאה. וביאת בן תשע אינו קונה קנין גמור, לפיכך אין יבמתו נתרת לזר עד שיבא עליה אחר שהגדיל או עד שתחלץ, כמו שיתבאר.

הלכה יז

וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם לייבם אותה – מייבם, אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק, ואפילו נבעלה אחר י"ב שנה אינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה הסימנין.

הלכה יח

כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש, כך אין היבמה חולצת עד שתעשה אשה גדולה. ויבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה.

הלכה יט

היבמה לא תתייבם ולא תחלוץ עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום המיתה ומיום הייבום ומיום החליצה, כשאר כל הנשים. ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום?

מפני שאינה ראויה לייבום, ונאמר: [ו]אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וחלצה נעלו וכו' בעת שהיא עולה לייבום עולה לחליצה, וכל זמן שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה. ואם יבם אותה או חלץ בתוך השלשה חדשים, הואיל ואינה מעוברת הרי זו נפטרה ואינה צריכה כלום.

הלכה כ

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, אם היה ולד של קיימא הרי זה כמי שלא נחלצה לו מעולם, ומותרת לכהונה ומותר בקרובותיה, ואם הפילה או שלא שהה שלשים יום אחר שנולד חוזר וחולץ לה הוא או אחד מאחיו, שחליצת המעוברת אינה חליצה וביאת המעוברת אינו ייבום.

הלכה כא

לפיכך הכונס או החולץ ליבמתו המעוברת לא תנשא צרתה עד שתלד זו שאין הולד מתיר עד שיצא לאויר העולם.

הלכה כב

הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותן וממתינין לה. אם הפילה יחזור ויקיים, ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים. ואם נתקיים הולד ל' יום אחר שנולד הרי זה ולד של קיימא ואינה צריכה ממנו גט מפני שהיא ערוה עליו.

הלכה כג

ילדה לאחר ששה חדשים משנתייבמה, ולד של קיימא הרי זה הולד ספק אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, לפיכך יוציא בגט, והולד כשר, ואם בא עליה אחר שילדה הבנים שיבאו אחריו ספק ממזרים.