הלכות יבום וחליצה פרק ג

הלכה א

האומר: זה בני, או שאמר יש לי בנים הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן הייבום.

הלכה ב

אמר: זה אחי, או שאמר יש לי אחין אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם, שהרי זה מתכוין לאוסרה לאחר מותו.

הלכה ג

היה מוחזק שיש לו אחין ואמר בשעת מיתתו: אין לי אחין אינו נאמן. וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו: אין זה אחי אינו נאמן. לא היה מוחזק באחין ויצא קול שיש [שם] עדים שיעידו שיש לבעלה אחין והעדים במדינה אחרת, אפילו אמר הוא בשעת מיתתו: אין לי אח הרי זו חוששת ותמתין עד שיבאו העדים שאמרו וישאלו.

הלכה ד

מי שזנה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר: זה העובר ממני הוא, ואפילו היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין ייבום, כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי, והרי אין לו חזקה?

אלא לעולם ספק הוא, ולהחמיר דנין בו, וחולצת ולא מתייבמת.

הלכה ה

נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו, או שמת יבמה, או שניתן לבעלה בן להיתרה לזר. ואפילו עבד או אשה או גוי מסיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד באשת איש להיתרה, כמו שביארנו בהלכות גירושין.

הלכה ו

וחמש הנשים שאין מעידות זו לזו שמת בעלה, כך אין מעדין לה שמת יבמה. ודין עדות זו כדין אותה עדות לענין עדים, שמכחישין זה את זה במיתת היבם ולכל דבר.

הלכה ז

שתי יבמות שבאו ממדינת הים, זו אומרת: מת בעלי וזו אומרת: מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו, וזו אסורה מפני בעלה של זו, שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה כמו שאמרנו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: כמו שבארנו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה הדמיון אינו מחוור אם אמרו בעדות מיתה דמהימן עד אחד אפילו בדבר שהיא אינה נאמנת משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר יאמרו בניתן לבעלה בן דאפשר דמשקר אפילו בעל עצמו שאמר יש לי בנים והוא מוחזק באחים ובלא בנים אינו נאמן להיתרה בלא חליצה. עד כאן לשונו.

הלכה ח

היה לאחת מהן עד שמת בעלה, זו שיש לה העד עומדת באיסורה, שאינה אסורה מפני בעלה אלא מפני יבמה, וזו שאין לה עד מותרת, שהרי העיד העד שמת יבמה והיא נאמנת לומר שמת בעלי.

הלכה ט

היה לזו בנים ולזו אין בנים זו שאין לה בנים אסורה וזו שיש לה בנים מותרת. היה להן יבם אחר כאן הרי זה מייבם לשתיהן.

הלכה י

מת זה היבם שייבם אותן אסורות להנשא לזר כשהיו בתחלה. נתיבמו ונתגרשו הרי אלו מותרות לזר.

הלכה יא

אף ע"פ שהאשה נאמנת לומר: מת בעלי ותנשא או תתייבם, אין היבמה נאמנת לומר: מת יבמי, שתנשא לזר, הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה. וכן אין היבם נאמן לומר: מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה, ואין האשה נאמנת לומר: מתה אחותי שתכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר: מתה אשתי שישא את אחותה, עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה ואח"כ תכנס לביתה שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה, כמו שביארנו.

הלכה יב

לפיכך האשה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים ובאה ואמרה: מת בעלי ואחר כך מת יבמי, או שאמרה מת יבמי ואח"כ מת בעלי הרי זו אינה נאמנת, אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה: ניתן לי יבם במדינת הים ומת, בין שאמרה מת יבמי ואח"כ מת בעלי בין שאמרה מת בעלי ואח"כ מת היבם שניתן לי הרי זו נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

הלכה יג

האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת, שהרי היתה בחזקת היתר לזר בעת שהלכה. אמרה: מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת להתייבם וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת.

הלכה יד

הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה: ניתן לי בן במדינת הים ומת ואח"כ מת בעלי נאמנת ומתייבמת, שהרי היתה בחזקת היתר ליבמה בעת שהלכה. אמרה: מת בעלי ואח"כ מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה מן הייבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת.

הלכה טו

במה דברים אמורים?

כשהיתה פסולה לכהונה מתחלה, כגון שהיתה גרושה או חללה או שאמרה: במערה היינו כשמת, אבל אם אין הדבר כן, אינה חולצת. שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחלה ונמצאת חליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן, ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה, והוא אינו יודע בעדים שבאו. לפיכך לא תחלוץ ולא תתייבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כשיצאה, עד שיבואו עדים.

הלכה טז

וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו שנים ואמרו לה: מת בעליך הרי זו לא תחלוץ ולא תתייבם לעולם, עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. ולמה לא תחלוץ אחר ט' חדשים ממיתת הבעל ותהיה מותרת לזר על כל פנים, שאם ילדה צרתה הרי נפטרה זו, ואם לא ילדה הרי נחלצה, גזירה: שמא יודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימא, ונמצאת זו שאינה חלוצה ותנשא לכהן אחר שנחלצה, ויאמר הרואה שלא ידע בעדים שבאו שהחלוצה מותרת לכהן, ויעיד שראה אותה נשאת לכהונה ע"פ בית דין. לפיכך אם היתה אסורה לכהונה מתחלתה הרי זו חולצת לאחר תשעה ותנשא לזר, אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין תשעים יום כשאר היבמות ותחלוץ או תתייבם ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת, הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה.

הלכה יז

האשה שמת בעלה והיתה לה חמות במדינת הים אינה חוששת שמא ילדה חמותה וכבר ניתן לה יבם במדינה אחרת, שלא גזרו בדבר זה, אלא נעמיד אותה על חזקתה והרי היא מותרת. והוא הדין לאשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת הרי זו מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן, אלא העמד אותה על חזקתה.

הלכה יח

יצאת חמותה מעוברת הרי זו חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה סוף עיבור חמותה, שמא נולד לה יבם קודם מיתת הבעל.

הלכה יט

האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה: מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת, ואח"כ נודע שהיו הדברים חילוף תצא והולד כשר. אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתייבמה, ואח"כ נודע שהיו הדברים חילוף תצא והולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה ממזר.