לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות גזילה ואבדה פרק יא

הלכות גזילה ואבדה פרק יא

הלכה א

השבת אבידה לישראל מצות עשה, שנאמר: השב תשיבם לאחיך והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם ובטל מצות עשה, ואם השיבה קיים מצות עשה.

 

הלכה ב

לקח את האבידה ולא השיבה, בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין: על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול. אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו, מצוה להשיב לו אבידתו, אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס והאפיקורוסים ועובדי גוי ומחללי שבת בפרהסיא אסור להחזיר להן אבדה.

 

הלכה ג

אבידת עובד ע"ז מותרת, שנאמר: אבידת אחיך והמחזירה הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום.

 

הלכה ד

טעות הגוי כאבידתו ומותרת, והוא שטעה מעצמו, אבל להטעותו אסור.

 

הלכה ה

כיצד?

כגון שעשה הגוי חשבון וטעה וצריך שיאמר לו ישראל: ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע, אלא מה שאתה אומר אני נותן לך, כגון זה מותר. אבל אם לא אמר לו כן אסור, שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם שמים מתחלל.

 

הלכה ו

עיר שישראלים וגוי דרין בה ומחצה גוי ומחצה ישראל ומצא בה אבדה, נוטל ומכריז. ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר.

 

הלכה ז

היה רוב העיר גויים, אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל חייב להכריז, אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהגוי מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם, הרי המציאה שלו ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהרי נתייאש ממנה כשנפלה, מפני שהוא אומר: גוי מצאה. אף על פי שהיא שלו, הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה.

 

הלכה ח

מצא בעיר זו שרובה גוי חבית של יין, יינה אסור בהנאה וקנקנה מותר משום אבדה. ואם בא ישראל ונתן סימניה, מותרת בשתייה לזה ישראל שמצאה.

 

הלכה ט

עוף שחטף בשר והשליכו בחצר אחרת אע"פ שרוב העיר ישראל, הרי זה מותר משום אבידה, שהרי נתייאשו הבעלים ממנו.

 

הלכה י

המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק, אע"פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה, שנאמר: אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם, שזה ודאי נתייאש ממנה.

 

הלכה יא

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד? הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: אשר תאבד, פרט למאבד לדעתו.

 

הלכה יב

אבידה שאין בה שוה פרוטה, אינו חייב להטפל ולא להחזירה.

 

הלכה יג

מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן. ואומד את דעתו: אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חברו, ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו, כך בשל חברו אינו חייב להחזיר. היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר, מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואע"פ שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך.

 

הלכה יד

וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אף על פי שאינה לפי כבודו, שהרי התחיל במצוה החזירה וברחה אפילו מאה פעמים חייב להחזיר, שנאמר: השב תשיבם, השב אפילו מאה פעמים משמעו. לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה למקום המשתמר. אבל אם החזירה למקום שאין משתמר, כגון גנה וחרבה ואבדה משם חייב באחריותה.

 

הלכה טו

החזיר את האבדה בשחרית למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם בשחרית אינו חייב להטפל בה, שהרי הבעלים רואין אותה אע"פ שהוא מקום שאינו משתמר. במה דברים אמורים?

בדבר שאין בו רוח חיים, אבל בבעלי חיים לעולם חייב להטפל בה עד שיכניסה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים.

 

הלכה טז

ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה, הרי זה קיים המצוה ואינו צריך דעת הבעלים.

 

הלכה יז

ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו.

 

הלכה יח

כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה, שבעת שמקיים מצות עשה של השב אבדה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על לא תעשה של לא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

 

הלכה יט

ראה את האבדה ואמר לו אביו: אל תחזירנה, יחזיר ולא יקבל ממנו, שאם קבל מאביו נמצא בעת שקיים מצות עשה של כבד את אביך ביטל עשה של השב תשיבם ועבר על לא תוכל להתעלם.

 

הלכה כ

 

הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חברו או שדהו חייב לגדור בפניהם ולמנעם, שנאמר: לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקעו.