לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות גזילה ואבדה פרק יג

הלכות גזילה ואבדה פרק יג

הלכה א

המוצא אבדה שהוא חייב להחזירה, חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר: מי שאבד לו מין פלוני יבוא ויתן סימנין ויטול. אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה. ואבן גבוהה היתה חוץ לירושלים שעליה היו מכריזין.

 

הלכה ב

כיצד מכריז?

אם מצא מעות מכריז: מי שאבד לו מטבע. וכן מכריז: מי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות יבוא ויתן סימנים ויטול. ואינו חושש מפני שהודיע מין האבדה, לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקין.

 

[השגת הראב”ד]: סימנים מובהקים וכו'

אמר אברהם: לאפוקי חיורי וסומקי קאמר. עד כאן לשונו.

 

הלכה ג

בא בעל האבדה ונתן סימנים שאינן מובהקין, אין מחזירין לו עד שיאמר סימנים מובהקין. והרמאי אע"פ שאמר סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו. אמרו חכמים: והיה עמך עד דרוש אחיך, עד שתחקור אחריו אם רמאי הוא אם לאו.

 

[השגת הראב”ד]: שהיא שלו וכו'

אמר אברהם: סימן מובהק לגמרי. עד כאן לשונו.

 

הלכה ד

בראשונה כל מי שאבד לו אבדה ובא ונתן סימניה, מחזירין אותה לו אלא אם כן הוחזק רמאי. משרבו הרמאין התקינו בית דין שיהו אומרין לו: הבא עדים שאין אתה רמאי וטול.

 

הלכה ה

הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה. והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנין מובהקין הן.

 

הלכה ו

באו שנים: זה נתן סימני האבדה וזה נתן סימני האבדה כמו שנתן האחר, לא יתן לא לזה ולא לזה, אלא תהיה מונחת עד שיודה האחד לחברו או יעשו ביניהן פשרה. נתן האחד את הסימנים והשני הביא עדים, יתן לבעל העדים. זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד, הרי העד האחד כמו שאינו ויניח.

 

הלכה ז

מצא שמלה וכיוצא בה וזה הביא עדי אריגה שארגו אותה לו, וזה הביא עדים שנפלה ממנו, יתן לעדי נפילה. זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה יתן למי שנתן מדת ארכה, שאפשר שישער הרמאי מדת רחבה כשהיה בעליה מתכסה בה. זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה כיון משקלותיה, יתן למי שכיון משקלה. זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן מדת האמריות שבה, יתן למי שנתן מדת ארכה ורחבה.

 

הלכה ח

בראשונה כל מי שמצא אבדה היה מכריז עליה שלשה רגלים. רגל ראשון אומר ראשון, שני אומר שני, שלישי מכריז סתם, כדי שלא יתחלף לו שני בשלישי. ואחר רגל האחרון בשבעת ימים מכריז פעם רביעית, כדי שילך השומע לביתו בשלשה ימים וימשש כליו ויחזור בשלשת הימים וימצא זה המכריז מכריז בשביעי.

 

הלכה ט

משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. משרבו האנסין ואמרו: המציאה של מלך היא, התקינו שיהיו מודיעין לשכניו ולמיודעיו ודיו.

 

הלכה י

הכריז או הודיע ולא באו הבעלים, תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו. ובכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה. ואם נאנסה פטור, ששומר אבדה כשומר שכר הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה.

 

הלכה יא

וצריך לבקר את האבדה ולבדקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה, שנאמר: והשבותו לו, ראה היאך תשיבנו לו. כיצד?

מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלשים יום, ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם. ושוטחה על גבי מטה לצרכה בלבד, אבל לא לצרכה ולצרכו, נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה בפניהם ואפילו לצרכה, שמא תגנב.

 

הלכה יב

מצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו. כלי נחשת משתמש בהן בחמין, אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן. כלי כסף משתמש בהן בצונן, אבל לא בחמין מפני שמשחירן. מצא מגריפות וקרדומות ישתמש בהן ברך, אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. מצא כלי זהב וכלי זכוכית וכסות של פשתן, הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו. וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים.

 

הלכה יג

מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום ואם אינו יודע לקרות גוללן כל שלשים יום, ולעולם לא ילמוד בהן לכתחילה. ולא יקרא פרשה וישנֶה ולא יקרא פרשה ויתרגם. ולא יפתח בו יתר משלשה דפין, ולא יהיו שנים קורין בשני עניינין, שמא ימשוך זה וימשוך זה ויבלה הספר. אבל קורין הן בענין אחד. ולא יקראו שלשה בספר אחד ואפילו בענין אחד.

 

הלכה יד

מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו שדבר מצוי הוא ביד הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד.

 

הלכה טו

מצא דבר שיש בו רוח חיים שהרי צריך הוא להאכילו, אם היה דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור, מטפל בהן שנים עשר חדש מיום המציאה ומשכירן ולוקח שכר ומאכילן. ואם היה שכרן יתר על אכילתן הרי היתר לבעלים, וכן התרנגולין מוכר ביציהן ומאכילן כל שנים עשר חדש. מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחברו.

 

[השגת הראב”ד]: וכן התרנגולין וכו'

אמר אברהם: יפה אמר שהרי שנינו שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצית שכר הילכך כל מה שיוכל להחזיר ליד בעליה מחזיר עכ"ל

 

הלכה טז

מצא עגלים וסייחין של רעי מטפל בהן שלשה חדשים, ושל בריאה שלשים יום. אווזים ותרנגולין גדולים, מטפל בהן שלשים יום. מצא קטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מטפל בהן שלשה ימים, מכאן ואילך מוכרן בבית דין, וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן מוכרן בבית דין.

 

הלכה יז

מה יעשה בדמים?

ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן. לפיכך אם נאנסו, כגון שטרפן גייס או טבעו בים חייב לשלם ואף על פי שלא נשתמש בהן, שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן, הרי הן אצלו כשאלה.

 

הלכה יח

במה דברים אמורים?

בדמי האבידה הואיל ונטפל בהם. אבל מעות אבידה לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו באונס פטור, שהרי הוא שומר שכר, כמו שביארנו.

 

הלכה יט

כל אותן הימים שמטפל באבדה קודם שימכרנה בבית דין, אם האכילם משלו נוטל מן הבעלים. ויראה לי: שהוא נוטל בלא שבועה מפני תיקון העולם.

 

הלכה כ

המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, שאם אתה אומר ישבע, יניח המציאה והולך כדי שלא ישבע. אפילו מצא כיס וטען בעל המציאה ששני כיסים קשורים היו ואי אפשר שימצא האחד אלא אם נמצא האחר הקשור עמו, הרי זה לא ישבע.

 

[השגת הראב”ד]: לא ישבע וכו'

 

אמר אברהם: הרב ז"ל פוסק כראב"י דקאי רבי יצחק כוותיה במס' גיטין ואמר ישבע בשני כיסים קשורים ואין הכל מודים לו. עד כאן לשונו.