לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות גזילה ואבדה פרק ג

הלכות גזילה ואבדה פרק ג

הלכה א

הגוזל חבית של יין מחברו והרי היא שוה דינר בשעת הגזלה והוקרה אצלו ועמדה בארבעה, אם שבר החבית או שתה אותה או מכרה או נתנה במתנה אחר שהוקרה משלם ארבעה כשעת הוצאה מן העולם, שאילו הניחה היתה חוזרת בעצמה. נשברה מאליה או אבדה, משלם דינר כשעת הגזלה.

 

הלכה ב

היתה שוה בשעת הגזלה ארבעה ובשעת הוצאה מן העולם דינר, משלם ארבעה כשעת הגזלה, בין ששברה או שתאה בין שנשברה או אבדה מאליה. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ג

הגוזל חותל שיש בו חמשים תמרים, וכשימכר החותל כולו כאחת ימכר בתשעה וכשימכר אחת אחת ימכר בעשרה, אינו משלם אלא תשעה ואין הנגזל יכול לומר לו: אני אחת אחת הייתי מוכר. וכן הדין במזיק וכן כל כיוצא בזה בנכסי הדיוט, אבל בהקדש אינו כן אלא משלם עשרה.

 

הלכה ד

גזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שאינו יכול לחזור, כגון חלאים שאין להם רפואת תעלה, או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך, או שגזל פירות והרקיבו כולן, או יין והחמיץ, הרי זה כמי שגזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזלה. אבל אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור, או שגזל עבדים והזקינו, או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו והרי היא יוצא במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתם, או תרומה ונטמאת, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, או בהמה ונעבדה בה עבירה, או נפסלה מליקרב, או שהיתה יוצאה להסקל, אומר לו: הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה.

 

הלכה ה

במה דברים אמורים?

כשהחזיר הגזלה אבל אם נשרפה הגזלה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה, חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזלה. לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע, חייב לשלם קרן וחומש ואשם.

 

[השגת הראב”ד]: וחומש ואשם וכו'

אמר אברהם: דוקא דקאי ההוא מידי דכפר ביה באגם דאפשר דמיגניב מהתם וממונא מעליא בעי לשלומי הילכך ממונא קא כפר ליה אבל איתיה לההוא מידי תותי ידיה דמצי לאהדורי לאלתר פטור דלאו ממונא קא כפר ליה והכי איתא בגמ'. עד כאן לשונו.

 

הלכה ו

הגוזל בהמה ונשא עליה משא או רכב עליה או חרש בה או דש בה וכיוצא בזה והחזירה לבעליה, אע"פ שעבר בלא תעשה, אינו חייב לשלם כלום, שהרי לא הפסידה ולא הכחישה. ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק או לעשות מעשים אלו פעם אחר פעם קונסין אותו ואפילו בחוצה לארץ, ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל.

 

הלכה ז

התוקף עבדו של חברו ועשה בו מלאכה ולא בטלו ממלאכה אחרת פטור, שנוח לו לאדם שלא יבטל עבדו, ואם ביטלו ממלאכה אחרת, משלם לו כפועל.

 

הלכה ח

התוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה, אם אינה עשויה לשכר, שמין כמה פחתה ומשלם. ואם היא עשויה לשכר, אם ירד לה בתורת שכירות הואיל וירד שלא ברשות, אם רצה הבעל ליטול שכרה נוטל, רצה ליטול פחתה נוטל, ואם ירד לה בתורת גזל, נותן הפחת. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ט

הדר בחצר חברו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר. אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. ואם החצר עשויה לשכר, אע"פ שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון.

 

הלכה י

מי שהיה לו צמר וסמנים שרויין ובא אחד וצבע הצמר בסמנין שלא מדעת חברו, משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר ואינו מחשב לו שבח סמנין שעל גבי הצמר. ואם תפש הניזק דמי מה שחסרו מן הסמנין, אין מוציאין מידו.

 

[השגת הראב”ד]: צמר וסמנין וכו'

אמר אברהם: ר"ל וזה הצבע והשבח אין הכל שוה אלא דמי הצמר. עד כאן לשונו. ועל בבא שניה דאינו מחשב לו שבח סמנין שע"ג הצמר כתב נ"ל שיש כאן שבוש והכי איבעי ליה למימר אינו משלם לו מה שהפסיד בסמנין ומחשב לו שבח סמנין שעל גב צמר ואם תפס הניזק וכו'. עד כאן לשונו.

 

הלכה יא

השולח יד בפקדון, בין ששלח יד בעצמו או על יד בנו ועבדו ושלוחו, הרי זה גזלן ונתחייב באונסיו, ונעשית הגזלה ברשותו כדין כל הגזלנים. חשב לשלוח יד בפקדון, אינו חייב באחריותו עד שישלח יד. ומששלח יד נתחייב בו, אע"פ שלא חסר ממנו כלום, אלא נטל הפקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד, הרי זה חייב, ששליחות יד אינה צריכה חסרון.

 

הלכה יב

הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית, נתחייב באונסיה אע"פ שלא נטל, אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בכיס מדברים שאינן גוף אחד, הרי זה ספק: אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.

 

[השגת הראב”ד]: הגביה את הכיס וכו'

אמר אברהם: לא מיחוור גבן הא מילתא דאם לא חשב ליטול ממנה אלא רביעית שיהא חייב בכולה אפילו נטל אלא (מפני) [מתני'] שהגביהה לגזול את כולה ולא נטל עכשיו אלא רביעית שהוא חייב בכולה ואמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא אפילו לא נטל ואפילו למ"ד שליחות יד צריכה חסרון ונטל רביעית דקתני רבותא קאמר דסד"א כיון דלא נטל אלא רביעית בטלה ליה מחשבתו קמייתא ולא מיחייבא אלא ברביעית קמ"ל ובעיא דרב אשי בארנקי נמי בשהגביהו ליטול את כולו ואליבא דמ"ד צריכה חסרון ואנן קיי"ל דאין צריכה חסרון וחייב בכל הכיס, וכל מה שבפנים שבוש הוא. עד כאן לשונו.

 

הלכה יג

היו פירות מופקדין אצלו ונטל מקצתן, אינו חייב אלא באחריות הפירות שנטל ושאר הפקדון המונח במקומו הרי הוא ברשות בעליו. ואם נפסד השאר מחמת זה שנטל, חייב בכל. כיצד?

הטה את החבית במקומה ונטל ממנה רביעית או יתר, אם נשברה אחר שנטל והיא במקומה, אינו חייב אלא כמה שנטל, שהרי לא הגביה החבית, ואם החמיצה משלם את דמי כולה כשעת הגזלה. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה יד

הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בעת שכפר, נעשה עליו גזלן וחייב באונסו.

 

הלכה טו

השואל שלא מדעת הבעלים, הרי זה גזלן. היה כלי ביד בנו של בעל הבית או ביד עבדו ולקחו אחד מהן ונשתמש בו, הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים. לפיכך אם החזירו לקטן שהיה בידו או לעבד ואבד מהן או נשבר חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה טז

החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות בית דין, הרי זה גזלן אע"פ שהוא חייב לו. ואין צריך לומר אם נכנס לתוך בית חברו ומשכנו שהוא גזלן, שנאמר: בחוץ תעמוד.

 

[השגת הראב”ד]: החוטף משכון וכו'

 

אמר אברהם: לא מיחוורא הא מילתא אע"פ שאמרה המשנה הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות וכו' התם הוא דאשתכח דלא הוי חייב כלום, ועוד הרי פירש הרב ז"ל לפי שאין מקבלים שבועה להכחיש את העדים אבל משום פסול גזלנות לא מהפכינן לה וגבי נסכא נמי אמרינן לישתבע הא קא מודה עכ"ל