לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות גזילה ואבדה פרק ו

הלכות גזילה ואבדה פרק ו

הלכה א

קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר, אם נתייאשו הבעלים מהן, הרי אלו מותרין והן של מצילן, ואם אינו יודע אם נתייאשו אם לא נתייאשו חייב להחזיר, ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהם.

 

הלכה ב

לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגויים ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו, ואם לא ידע, יחזיר.

 

[השגת הראב”ד]: המציל מן הנהר וכו'

אמר אברהם: אלו דברי תימה הם. עד כאן לשונו.

 

הלכה ג

המציל מיד ליסטים ישראל, הרי אלו שלו. מפני שסתם הדבר שנתייאשו הבעלים. ואם ידע שלא נתייאשו, חייב להחזיר, אבל המציל מיד ליסטים גוי או מוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים ואם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו. ומפני מה סתם ליסטים ישראל נתייאשו הבעלים וסתם גויים לא נתייאשו?

מפני שהבעלים יודעים שהגויים מחזירין מיד הגזלן, אע"פ שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד הדעת.

 

הלכה ד

שחליים הצומחים בתוך הפשתן המלקטן כשהן לחין, אין בו משום גזל, מפני שהן מפסידין הפשתן של בעל השדה. ואם יבשו אסורין משום גזל, שכבר הפסידו מה שהפסידו. ואם היו על הגבול אסורין אפילו כשהן לחין.

 

הלכה ה

כבר ביארנו בנזקי ממון שהמוציא תבנו וקשו לרשות הרבים אין בהם משום גזל, אבל המוציא הגלל לרשות הרבים בין בשעת הוצאת זבלים בין שלא בשעת הוצאת זבלים, חייבין עליהם משום גזל.

 

הלכה ו

מי שנתחלפו לו כליו בכלים אחרים בבית האבל או בבית המשתה, הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו. נתחלפו לו בבית האומן, אם אשתו ובניו של אומן נתנו לו, או שנתן לו האומן ואמר לו: טול כליך, הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו. אמר לו האומן: טול כלי זה הרי זה ישתמש בו עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו, שמא כליו של אומן הוא או בעל הכלי צוה את האומן למכרו לו. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ז

דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל, והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקים בקוביא. מפריחי יונים כיצד?

לא יפריח אדם יונים בתוך היישוב, שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין, מפני שמשלח זכר ויביא נקבה משובך אחר, או נקבה ותביא זכר. ולא יונים בלבד, אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה ובהמה, הרי זה גזלן מדבריהם.

 

הלכה ח

וכן אסרו חכמים לצוד יונים בתוך היישוב, מפני שהן של אחרים, ואין פורשין נישובין ליונים אלא אם כן הרחיק מן היישוב ארבעה מילין. ואם היה יישוב כרמים אפילו מאה מיל לא יפרוש, שהיונים של בעלי כרמים הם. וכן לא יפרוש בתוך השובכין, אע"פ שהן שלו או של גוי או של הפקר, ואף על פי שהרחיק מן היישוב מאה מיל, מפני שהיונים באות ליישוב השובכין.

 

הלכה ט

מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא יעשה אדם שובך בתוך שדהו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח, כדי שלא ימשכו הגוזלות ויפסידו בשדות, ויאכלו משל אחרים. ואם לקחו מאחר, אפילו היה בינו ובין תחילת שדה חברו בית רובע בלבד, הרי הוא בחזקתו ואין מחייבין אותו להרחיק.

 

הלכה י

המשחקין בקוביא כיצד?

אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם: שכל הנוצח את חברו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך, הרי זה גזל מדבריהם. אע"פ שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חברו בחנם דרך שחוק והתול, הרי זה גוזל. וכן המשחקים בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי: שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחברו כך וכך וכל כיוצא בדברים אלו, הכל אסור וגזל מדבריהם הוא.

 

הלכה יא

והמשחק בקוביא עם הגויים, אין בו איסור גזל. אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה וביישובו של עולם.

 

[השגת הראב”ד]: וביישובו של עולם

אמר אברהם: ואם אין לו אומנות אלא היא אפילו עם גוי פסול לעדות הוא וכ"ש הוא שהוא למד ממעשיו. עד כאן לשונו.

 

הלכה יב

מצודות חיה ועופות ודגים שנפלו מיני החיה לתוך המצודה ובא אחר ונטלן, הרי זה גזל מדבריהם, מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן.

 

הלכה יג

נהר המושך ומעיינות הנובעין הרי הן של כל אדם. עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה, ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ, הרי זה גזל מדבריהם. ואם היה העני מקבץ בידו בראש הזית ומשליך לארץ, הרי זה גזל גמור, שהרי הגיעו ליד הזוכה בהן.

 

הלכה יד

הדבורים אינן ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים, ואף על פי כן יש בהן קניין מדבריהם. והגוזל נחיל דבורים או שמנעו מבעליו אם בא לרשותו, הרי זה גזל מדבריהם. לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים מרשותו ושכן ברשות חברו, יש לבעל הנחיל להלך בתוך שדה חברו עד שיטול את נחילו, ואם הזיק משלם מה שהזיק. אבל לא יקוץ את שוכה על מנת ליתן דמים.

 

הלכה טו

נאמנת אשה או קטן לומר: מכאן יצא נחיל זה, והוא שיהיו משיחין לפי תומן ויהיו הבעלים מרדפין אחר הנחיל ושואלים: היכן חונה?

אע"פ שאין אשה או קטן בני עדות, הואיל וקניין דבורים מדבריהם האמינו אותם בו.

 

הלכה טז

 

כל מי שיש בידו גזל של דבריהם, אינו יוצא מידו בדיינין. וכן אם כפר בו ונשבע אינו מוסיף חומש כמו שמוסיף על הגזל הגמור.