לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות חובל ומזיק פרק א

הלכות חובל ומזיק  פרק א

הלכה א

החובל בחברו חייב לשלם לו חמשה דברים, ואלו הם: נזק, וצער, ורפוי, ושבת, ובושת. וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.

 

הלכה ב

נזק כיצד?

שאם קטע יד חברו או רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה [אז] וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו, שנאמר: עין תחת עין, מפי השמועה למדו שזה שנאמר: תחת, לשלם ממון הוא.

 

הלכה ג

זה שנאמר בתורה: כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח?

לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר, אבל לחסרון איברים או לחבלות יש בו כופר.

 

הלכה ד

וכן זה שנאמר בחובל בחברו ומזיקו: לא תחוס עינך, שלא תחוס בתשלומין, שמא תאמר עני הוא זה ושלא בכוונה חבל בו, ארחמנו, לכך נאמר: לא תחוס עינך.

 

הלכה ה

ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין תשלומין הוא?

שנאמר בו: חבורה תחת חבורה, ובפירוש נאמר: וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא. הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין לתחת האמור בעין ובשאר איברים.

 

הלכה ו

ואע"פ שדברים אלו נראין מענין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני, וכולן הלכה למשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו.

 

הלכה ז

ומנין שמזיק בחברו חייב בצער בפני עצמו?

שהרי נאמר באונס: תחת אשר ענה. והוא הדין לכל המצער את חברו בגופו שהוא חייב לשלם דמי הצער.

 

הלכה ח

ומנין שהוא חייב בְּשֶׁבֶת בפני עצמו וריפוי בפני עצמו?

שנאמר: רק שבתו יתן ורפא ירפא.

 

הלכה ט

ומנין שהוא חייב בבושת בפני עצמו?

שהרי נאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה בכלל דין זה כל המבייש.

 

הלכה י

המבייש אינו חייב על הבושת עד שיהיה מתכוין, שנאמר: ושלחה ידה, אבל המבייש חברו בלא כוונה פטור. לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש פטור.

 

הלכה יא

אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, בין שכור אם חבל בחברו או הזיק ממון חברו, משלם מן היפה שבנכסיו. במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם?

בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חברו או קרע בגדו, אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור. וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו פטור, שזה שהניחו הוא המועד שפשע.

 

הלכה יב

מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת, נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים. ואם נתהפך חייב בכל אף בבושת, שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב בבושת.

 

הלכה יג

שנים שחבלו באחד כאחד שניהם חייבין ומשלשין ביניהן. היה אחד מתכוין ואחד שאינו מתכוין, זה שאינו מתכוין פטור מן הבושת.

 

הלכה יד

המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול, נותן לגדול דמי בושתו של קטן. נתכוון לבייש העבד ובייש את בן חורין, נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד.

 

הלכה טו

היתה אבן מונחת לו בחיקו בין שלא הכיר בה מעולם, בין שהכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והזיקה, חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים. וכן אם נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע והזיק, או שהזיק כשהוא ישן, חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים.

 

הלכה טז

המזיק את חברו בכוונה בכל מקום חייב בחמשה דברים, ואפילו נכנס לרשות חברו שלא ברשות והזיקו בעל הבית חייב שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות להזיקו. אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית, הרי בעל הבית פטור. ואם הוזק בו בעל הבית חייב, מפני שנכנס שלא ברשות. היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה, שניהם פטורין.

 

הלכה יז

המבקע עצים ברשות הרבים ופרח עץ מהן והזיק ברשות היחיד, או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר, או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו, בכל אלו חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת.

 

הלכה יח

כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין. כיצד?

הרי שהכה חברו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו, הרי זה פטור שנאמר: באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק, אבל חייב הוא בבושת בלבד. שאפילו רקק בגופו של חברו חייב בבושת, לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק, ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו. ואם אבד החפץ ואמר החובל: לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני, והנחבל אומר: היה בו כדי להזיק, ישבע הנחבל ויטול, כמו שיתבאר.

 

[השגת הראב”ד]: כשם שאומדין וכו' ישבע כו'

אמר אברהם: יפה אמר ומה במקום שאין העדים יודעים אם חבל בו בעל הבית או חבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבל אדם בעצמו והולכין אחר החזקות כאן שראו העדים שחבל בו ואין דרך אבן קטנה לחבלה כזאת לא כ"ש. עד כאן לשונו.

 

הלכה יט

 

הברזל אין לו אומד אפילו מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צריך לומר להזיק, הזורק אבן ולאחר שיצא מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקבלה פטור מכלום, שנאמר: ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו.