לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות חובל ומזיק פרק ד

הלכות חובל ומזיק  פרק ד

הלכה א

הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אע"פ שלא נתכוון חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה.

 

הלכה ב

וכיצד משערין דמי ולדות?

שמין האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל, אם מת הבעל, נותנין ליורשים. ואם נגפה אחר מיתת הבעל, נותנין אף דמי ולדות לאשה.

 

[השגת הראב”ד]: דמי ולדות לאשה

אמר אברהם: אין דבר זה מחוור מן הגמרא דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהי בגופייהו ה"מ אשת הגר דאין לה יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לה יורשים לעולם הם ליורשיו. עד כאן לשונו.

 

הלכה ג

היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לבעל, מת הגר פטור. ואם חבל בה אחר מיתת הגר זכתה היא בדמי ולדות.

 

הלכה ד

היתה שפחה או גוי בשעת הריון, ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה, הרי דמי הולדות שלה.

 

הלכה ה

הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה, אע"פ שהיה שוגג הרי זה פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום, שנאמר: ולא יהיה אסון ענוש יענש. לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת בית דין לפוטרו מן התשלומין.

 

הלכה ו

במה דברים אמורים?

כשנתכוון לאשה אבל אם נתכוון לחברו, ונגף את האשה אע"פ שמתה, הואיל והמיתה בלא כוונה הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין ומשלם דמי ולדות.

 

[השגת הראב”ד]: דמי ולדות וכו'

אמר אברהם: לא מיחוורא הא מילתא דכר"ש אזלא דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ואיהו גופיה פסק כחזקיה דאמר לא חילקו בו בין שוגג למזיד ובין מתכוין לשאינו מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. עד כאן לשונו.

 

הלכה ז

המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה חייב בחמשה דברים: אבל אם עשה בהם חבורה או שחבל בחברו בשבת, אפילו היה שוגג פטור מן התשלומין, מפני שהוא עון מיתת בית דין. וכבר ביארנו שלא חלק הכתוב בדבר שיש בו מיתת בית דין בין שוגג למזיד לפוטרו מן התשלומין.

 

הלכה ח

והלא החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה, ולמה נחשוב זה החובל עון שיש בו מיתת בית דין?

הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחברו, הרי הוא כמתקן ונמצא עון מיתה, לפיכך פטור מתשלומין.

 

הלכה ט

החובל בחברו ביום הכפורים אפילו במזיד חייב בתשלומין, אע"פ שעבר עבירה שהוא חייב עליה מלקות, והלא כל המחוייב מלקות ותשלומין, לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם?

כך הם הדברים בכל, חוץ מחובל בחברו שהוא משלם שהרי בפירוש רבתה תורה חובל בחברו לתשלומין, שנאמר: רק שבתו יתן.

 

הלכה י

החובל בעבד כנעני שלו פטור. חבל בעבד עברי שלו חייב בכולן, חוץ מן השבת. החובל בעבד כנעני של חברו, רבו של עבד נוטל חמשה דברים, ואפילו ציערו בסם ונתרפא במהרה הרי כל רפואתו לרבו.

 

הלכה יא

כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו, אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהן לעצמו, שעדיין לא גמר שחרורו, ולא האדון יכול להוציא מהן, שהרי לא נשאר [לו] בו קנין. לפיכך המפיל שן עבדו ואחר כך סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו, ואם תפש אין מוציאין מידו .

 

[השגת הראב”ד]: נשאר בו קנין וכו'

אמר אברהם: ויש מי שסבור כותבין הרשאה להדדי וגובין. עד כאן לשונו.

 

הלכה יב

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או ציערו או שנגחו שור וכיוצא באלו, אם אירעו זה ביום של רבו לרבו, ביום של עצמו לעצמו.

 

[השגת הראב”ד]: מי שחציו עבד וכו'

אמר אברהם: זה הדין כמשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים אלא או הכל לעצמו או הכל לרבו דהני ממונא נינהו ולא קנסא או כותבין הרשאה וגובין את הכל כמו שביארנו. עד כאן לשונו.

 

הלכה יג

החובל בעבד עברי של חברו, חייב בחמשה דברים וילקח בהן קרקע ורבו אוכל פירותיה, ולכשיצא העבד לחירות יצא השדה מתחת רבו. הזיקו היזק שאינו מעכב מלאכה כלל, כגון שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו, הכל לעבד ואין לרבו בהן פירות.

 

הלכה יד

החובל בבת קטנה של אחרים, אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא, הרי הוא של אב. וכן שבתה של אב, שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא. אבל צער ובושת וריפוי הרי הוא שלה. וכן נזק שאינו פוחתה מכספה, הרי הוא שלה. וכן החובל בבתו משלם לה צער ורפוי ובושת.

 

[השגת הראב”ד]: וריפוי ובושת

אמר אברהם: דוקא בושת דחבלות אבל בושת דאונס ופתוי אינו חייב דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין (והכי איתא בכתובות). עד כאן לשונו.

 

הלכה טו

החובל באשת איש, השבת והריפוי לבעלה, והצער שלה. והבושת והנזק, אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל, ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שלישים לאשה. של בעל נותנין לו מיד, ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות.

 

הלכה טז

במה דברים אמורים?

כשחבלו בה אחרים אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבושת והצער והכל שלה ואין לבעל בהן פירות. ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת, וכזה הורו הגאונים. והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חליה.

 

[השגת הראב”ד]: כדרך שמרפא כל חליה

אמר אברהם: תימה הוא למה הורו שישלם הכל הרי הוא נוטל בשל אחרים שליש או שני שלישים וכשחבל בה הוא למה ישלם הכל. ואולי טעה בדבריהם שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל מהם פירות דבמקום פסידא לא תקון רבנן והוא עושה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר. עד כאן לשונו.

 

הלכה יז

והמזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה.

 

הלכה יח

האשה שחבלה בבעלה, אם היה תוספת בכתובתה מחייבין אותה למכור התוספת לבעלה בטובת הנאה וגובה ממנה אם רצה הבעל, ואם רצה לגרשה ולגבות מן הכל גובה. ואם לא היה לה תוספת אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה, שאסור לו לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי חבלו או מגרשה ונוטל מכתובתה הראוי לו.

 

הלכה יט

החובל בבניו הגדולים, אם אין סומכין על שלחנו נותן להם מיד, והקטנים ילקח בהן קרקע בנזקן והן אוכלין פירותיו, וכן הדין באחרים שחבלו בהן. ואם היו סמוכין על שלחנו וחבל בהן פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים. ואם חבלו בהן אחרים, בגדולים יתן להם מיד, ובקטנים ילקח בהן קרקע והן אוכלין פירותיה עד שיגדילו.

 

[השגת הראב”ד]: עד שיגדילו

אמר אברהם: אפילו מציאתם שלו היא. עד כאן לשונו.

 

הלכה כ

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה. החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין. אע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת.

 

הלכה כא

העבד והאשה פגיעתן רעה: החובל בהן חייב, והן שחבלו באחרים פטורין. אבל משלמין לאחר זמן אם נתגרשה האשה או מת בעלה או נשתחרר העבד, שהרי בני דעה הן, והרי הן כבעל חוב שאין לו מה יגבה, שאם העשיר חייב לשלם.

 

הלכה כב

עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו. כיצד?

הרי שהניח גחלת על לב עבדו של חברו ומת, או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם ולא עלה ומת, פטור מן התשלומין, ואם עשה כן לבהמת חברו חייב וכאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף שהוא חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.

 

[השגת הראב”ד]: הניח גחלת על לב עבדו

אמר אברהם: כפות

 

[השגת הראב”ד]: של חברו

 

אמר אברהם: בפני חברו.