לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות חובל ומזיק פרק ו

הלכות חובל ומזיק  פרק ו

הלכה א

המזיק ממון חברו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד. כיצד?

נפל מן הגג ושבר את הכלים, או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם, שנאמר: ומכה בהמה ישלמנה ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד.

 

הלכה ב

ואחד ההורג בהמתו של חברו או השובר כליו או הקורע בגדיו או קוצץ נטיעותיו, הכל דין אחד הוא.

 

הלכה ג

במה דברים אמורים?

ברשות הניזק, אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון, אבל בשגגה או באונס פטור. וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חברו שלא בכוונה פטור.

 

[השגת הראב”ד]: שלא בכוונה פטור

אמר אברהם: דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות (או שלא ברשות) ולא הוה [ידע] ביה אם הזיקו חייבין אבל הוזקו זה בזה פטורין. עד כאן לשונו.

 

הלכה ד

היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה, אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב. ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור, שזו מכה בידי שמים היא. וכן כל כיוצא בזה. כל אלו הדברים ברשות הניזק, אבל ברשות המזיק פטור עד שיתכוין להזיק, כמו שביארנו.

 

[השגת הראב”ד]: וכן כל כיוצא בזה וכו'

כתוב בקצת ספרי ההשגות אמר אברהם: תמה אני מאי שנא אונס זה מרוח שאינה מצויה ומן הישן ובגמרא משמע דלא איתלע אונס דאי איתלע לאו אונס. עד כאן לשונו.

 

הלכה ה

הרי שמילא חצר חברו כדי יין ושמן אפילו הכניסם ברשות, הואיל ולא קיבל עליו בעל החצר לשמור, הרי זה נכנס ויוצא כדרכו וכל שישתבר מן הכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהן. ואם שברן בכוונה, אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות, הרי זה חייב לשלם [וכן כל כיוצא בזה].

 

[השגת הראב”ד]: פטור עליהן וכו'

אמר אברהם: אפשר לדין זה כשלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב. עד כאן לשונו.

 

הלכה ו

שור שעלה על גבי חברו להרגו ברשות המזיק שהוא בעל התחתון, בין שהיה תם בין שהיה מועד, ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל עליון ומת, הרי זה פטור.

 

הלכה ז

דחפו לעליון ומת, אם היה לו לשומטו ולא שמטו, הרי זה חייב. ואם לא היה יכול לשומטו, הרי זה פטור.

 

הלכה ח

שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חביתו של זה בקורתו של זה פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו חייב. ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו: עמוד! פטור. עמד לתקן משאו הרי הוא כמהלך ופטור, ואע"פ שלא הזהיר לבעל החבית, שהוא טרוד בדרכו. היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב, שזה כמו ששברו בידו בכוונה, ואם עמד בעל חבית לנוח פטור. ואם הזהיר לבעל הקורה ואמר לו: עמוד! הרי זה חייב, ואם עמד לתקן משאו אע"פ שלא הזהיר לבעל הקורה הרי הוא חייב. וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ט

שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך והוזק אחד מהן בחברו שלא בכוונה, זה הרץ חייב מפני שהוא משנה, ואם היה ערב שבת בין השמשות פטור, מפני שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי. היו שניהם רצים והוזקו זה בזה שניהם פטורין ואפילו בשאר הימים.

 

הלכה י

אחד המזיק בידו, או שזרק אבן או ירה חץ והזיק בו, או שפטר מים על חברו או על הכלים והזיק או שרק או נע והזיק בכיחו וניעו בעת שהלכו מכחו, הרי זה כמזיק בידו והם תולדות של אדם. אבל אם נח הרוק והכיח על הארץ ואחר כך נתקל בהן אדם הרי זה חייב משום בורו, שכל תקלה תולדת בור היא[ כמו שביארנו.

 

הלכה יא

לוטש שהיה מכה בפטיש ויצא גץ מתחת הפטיש והזיק, הרי זה חייב כמי שזרק אבן או חץ. וכן הבנאי שקבל עליו את הכותל לסתרו ושבר את האבנים או הזיק חייב. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור, ואם מחמת המכה חייב, שזה כזורק חץ והזיק בו הוא.

 

הלכה יב

הכובש בהמת חברו במים או שנפלה ומנעה מלעלות עד שמתה במים, או שהניחה בחמה וצמצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל עד שהרגתה החמה חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה יג

שנים שהמיתו את הבהמה כאחת או שברו את הכלי כאחת, משלשין ביניהן.

 

הלכה יד

חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה, אם היתה מהלכת באותן החבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה, האחרון חייב. ואם מתחלה לא היתה מהלכת, האחרון פטור. ואם אין ידוע כולן משלמין בשוה.

 

הלכה טו

וכן חמשה שישבו על הכסא ולא נשבר ובא האחרון וישב עליו ונשבר, אע"פ שהיה ראוי להשבר בהן קודם שישב הואיל וקירב את שבירתו האחרון חייב, שהרי אומרים לו: אילו לא נסמכת עלינו היינו עומדים קודם שישבר. ואם ישבו כאחת ונשבר כולן חייבין. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה טז

 

אדם ושור שדחפו בהמה או אדם או כלים או בהמת פסולי המוקדשין לבור, והוזק הנדחף בבור או מת או נשתברו הכלים, לענין נזקי אדם או היזק בהמה שלשתן חייבין. האדם הדוחף ובעל השור ובעל הבור ומשלשין ביניהן. לענין דמי ולדות וארבעה דברים, אדם חייב ובעל השור ובעל הבור פטורין, לענין כופר ושלשים של עבד, בעל השור חייב ואדם ובעל הבור פטורין לענין כלים ופסולי המוקדשין, אדם ובעל השור חייבין ובעל הבור פטור.