לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נזקי ממון פרק א

 הלכות נזקי ממון פרק א

הלכה א

כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק, שנאמר: כי יגוף שור איש את שור רעהו. אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה.

 

הלכה ב

וכמה משלם?

 אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה, כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר, או שהזיקה ברגלה בדרך הילוכה, חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו, שנאמר: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. ואם שינתה ועשתה מעשים שאין דרכה לעשותם תמיד והזיקה בהן כגון שור שנגח או נשך חייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו, שנאמר: ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגו'.

 

הלכה ג

כיצד?

שור שוה מנה שנגח לשור שוה עשרים והמיתו והרי הנבלה שוה ארבעה, בעל השור חייב לשלם שמונה שהוא חצי הנזק. ואינו חייב לשלם אלא מגוף השור שהזיק, שנאמר: ומכרו את השור החי. לפיכך אם המית שור שוה עשרים לשור שוה מאתים ונבלה שוה מנה, אין בעל הנבלה יכול לומר לבעל החי: תן לי חמשים, אלא אומר לו: הרי שור שהזיק לפניך קחהו ולך אפילו אינו שוה אלא דינר. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ד

העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו, הוא הנקרא מועד, והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד, כגון שור שנגח או נשך, הוא הנקרא תם. וזה המשנה אם הרגיל בשינויו פעמים רבות נעשה מועד לאותו דבר שהרגיל בו, שנאמר: או נודע כי שור נגח הוא.

 

הלכה ה

חמשה מעשים תמים יש בבהמה, ואם הועדה לאחד מהן נעשית מועדת לאותו מעשה ואלו הן: הבהמה אינה מועדת מתחילתה לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ על כלים גדולים ולא לבעוט, ואם הועדה לאחד מהן, הרי זו מועדת לו. אבל השן מועדת מתחילתה לאכול את הראוי לה, והרגל מועדת מתחילתה לשבר בדרך הילוכה, והבהמה מועדת מתחילתה לרבוץ על פכין קטנים וכיוצא בהם ולמעך אותן.

 

הלכה ו

חמשה מיני בהמה מועדין מתחלת ברייתן להזיק ואפילו הן תרבות. לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן, חייב נזק שלם. ואלו הן: הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס. וכן הנחש שנשך, הרי זה מועד ואפילו היה תרבות.

 

הלכה ז

כל מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו, וכל תם משלם חצי נזק מגופו. במה דברים אמורים?

בשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו, אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעל הבית, הרי זה פטור על הכל, שהרי הוא אומר לו: אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק, והרי מפורש בתורה: ושלח את בעירה ובער בשדה אחר.

 

הלכה ח

הזיקה ברשות הרבים, או בחצר שאינה של שניהן לא למזיק ולא לניזק, או בחצר שהיא של שניהן והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה, כגון הבקעה וכיוצא בה. אם בשן ורגל הזיקה כדרכה,הרי זה פטור, מפני שיש לה רשות להלך [כאן] ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה. ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה: אם תמה היא, משלם חצי נזק. ואם מועדת, נזק שלם.

 

הלכה ט

היתה החצר של שניהן מיוחדת לפירות ולא להכניס בה בהמה, והכניס שם אחד מן השותפין בהמתו והזיקה, חייב אפילו על השן ועל הרגל. וכן אם היתה מיוחדת לבהמה לשניהן והיה רשות לאחד מהן בלבד להכניס לה פירות והזיקה פירותיו, חייב על השן ועל הרגל.

 

הלכה י

שלשה אבות נזקים בשור: הקרן והשן והרגל.

תולדות הקרן: נגיפה, נשיכה, רביצה, בעיטה.

תולדות השן: אם נתחככה בכותל להנאתה והזיקה בחיכוכה, וכן אם טנפה פירות להנאתה.

תולדות הרגל: הזיקה בגופה דרך הילוכה, או שהזיקה בשערה דרך הילוכה, או כשכשה בזנבה, או באוכף שעליה, בפרומביא שבפיה, בזוג שבצוארה. וכן חמור שהזיק במשאו בשעת הילוכו ועגלה המושכת בקרון שהזיקה בשעת משיכתה, כל אלו תולדות הרגל הן וברשות הרבים פטורין וברשות הניזק משלמין נזק שלם.

 

הלכה יא

 

כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה לעשותה תמיד והזיקה ברשות הרבים, או שכשכשה בגיד שלה ברשות הרבים והזיקה פטור, ואם תפש הניזק גובה חצי נזק ממה שתפש. שזה הדבר ספק הוא: אם אלו תולדות הקרן שחייב עליה ברשות הרבים, או תולדות הרגל שפטור עליה ברשות הרבים, כמו שביארנו.