לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נזקי ממון פרק יב

 הלכות נזקי ממון פרק יב

הלכה א

החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת, אפילו היה הבור מלא גזות של צמר וכיוצא בהן, הרי בעל הבור חייב לשלם נזק שלם, שנאמר: בעל הבור ישלם ואחד שור וחמור או שאר מיני בהמה וחיה ועוף, לא נאמר שור או חמור אלא בהווה.

 

הלכה ב

אחד החופר בור ברשות הרבים, או החופר בור ברשותו ופתחו לרשות הרבים, או פתח לרשות חברו, או שחפר ופתח לרשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, הרי זה חייב בנזקיו. אבל אם הפקיר רשותו ובורו, או שהפקיר בורו שברשותו, או הקדישו הרי זה פטור, שנאמר: בעל הבור ישלם, מי שיש לו בעלים וזה הפקר, ובתחילה ברשות חפר מפני שחפר ברשותו.

 

הלכה ג

אחד החופר בור או שנחפר מאליו או שחפרתו בהמה או חיה, הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה, הרי זה חייב בנזקיו. ואחד החופר או הלוקח או שנתן לו במתנה, שנאמר: בעל הבור ישלם, מי שיש לו בעלים מכל מקום.

 

הלכה ד

אחד החופר או המגלה מקום שהיה מכוסה, שנאמר: כי יפתח איש בור או כי יכרה, ואם כסהו כראוי אע"פ שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור, שנאמר: ולא יכסנו, הא אם כסהו פטור. כסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והלכו עליו גמלים ונתרועע, והלכו עליו שוורים ונפלו בו: אם אין הגמלים מצויין באותו מקום הרי זה פטור, מפני שזה אונס, ואם יבואו שם גמלים אפילו לפרקים, הרי זה חייב.

 

הלכה ה

התליע מתוכו ונפלו בו שוורים, אע"פ שהגמלים מצויין שם תמיד והרי הוא פושע לגמלים, הואיל ומחמת שהתליע נפלו בו השוורים, הרי זה פטור. וכן כל כיוצא בזה.

 

[השגת הראב”ד]: התליע מתוכו וכו'

אמר אברהם: הרי"ף לא הביא בהלכות מכל אותה הסוגיא כלום דומה שאינו עיקר וסמך על מה שהסכימו בעלי הגמרא דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וצ"ע. עד כאן לשונו.

 

הלכה ו

המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור. סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר, זה האחרון חייב, שכיון שטממו בעפר נסתלק מעשה הראשון.

 

[השגת הראב”ד]: המוצא בור וכו'

אמר אברהם: בכדי שידע. עד כאן לשונו.

 

הלכה ז

בור של שני שותפין ועבר הראשון ולא כסהו, השני ולא כסהו, הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו, נפטר הראשון ונתחייב השני לכסותו. כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו, השני חייב. ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב? עד שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו, וכל שימות בו תוך זמן זה השני לבדו חייב בו, וכל שימות בו אחר זמן כזה שניהן חייבין לשלם, שהרי שניהן פשעו בו.

 

[השגת הראב”ד]: שהרי שניהן וכו'

אמר אברהם: אין בגמרא עד כדי שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שחוזר לדלות מבורו. עד כאן לשונו.

 

הלכה ח

המוסר בורו לשומר השומר חייב בנזקיו, ואם מסרו לחרש שוטה וקטן אע"פ שהיה מכוסה, הרי הבעלים חייבים, שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהן דעת.

 

[השגת הראב”ד]: אין בהם דעת

אמר אברהם: אני אומר שלא היה מכוסה כראוי. עד כאן לשונו.

 

הלכה ט

המכסה בורו בדליו של חברו, ובא בעל הדלי ונטל דליו, בעל הבור חייב.

 

הלכה י

אחד החופר בור, או שיח, או מערה, או חריץ. ולמה נאמר בור?

עד שיהיה בו כדי להמית. וכמה כדי להמית? עומק עשרה טפחים. אבל אם היה פחות מעשרה ונפל לתוכו שור או שאר בהמה חיה ועוף ומת פטור, ואם הוזקו חייב בעל התקלה נזק שלם.

 

הלכה יא

היה עומק הבור תשעה ומהן טפח אחד מים חייב, שהטפח של מים חשוב כעומק שני טפחים ביבשה. היה עמוק שמונה ומהן שני טפחים מים, או שהיה עמקו שבעה ומהן שלשה טפחים מים ונפל לתוכו שור וכיוצא בו ומת, אין מחייבין אותו לשלם, ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו, שהדברים האלו ספק יש בהן.

 

הלכה יב

החופר בור עמוק עשרה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרים, ובא שלישי והשלימו לשלשים, כולן חייבין. חפר הראשון פחות מעשרה אפילו טפח, ובא האחרון והשלימו לעשרה, בין שחפר בו טפח או שהגביה בנין על שפתו טפח זה האחרון חייב. סתם טפח שהוסיף או שסתר טפח שבנה, הרי זה ספק אם כבר נסתלק מעשה הראשון, או עדיין לא נסתלק.

 

הלכה יג

חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו ונפל לתוכו שור ומת, אם מחמת הבלו מת האחרון פטור, שהרי מיעט הבלו. ואם מחמת חבטו מת, האחרון חייב שהרי הוא הקריב היזק בור זה. וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון, האחרון חייב, שהרי הקריב היזק בור זה אע"פ שמת מן ההבל. ואם מן הצד שחפר הראשון נפל, הראשון חייב, שזה האחרון מיעט הבלו.

 

הלכה יד

בור שחייבה עליו התורה, אפילו לא מתה הבהמה אלא מהבלו, ואין צריך לומר אם מתה מחבטו. לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל, ואם לא נחבטה בו הבהמה ומתה פטור. היה עמקו יתר על רחבו יש לו הבל, ואם מתה בו הבהמה, חייב אע"פ שלא נחבטה בקרקעיתה.

 

הלכה טו

עשה תל גבוה ברשות הרבים ונחבטה בו הבהמה ומתה, אם היה גבוה עשרה טפחים, חייב לשלם. ואם היה פחות מעשרה, פטור על מיתת הבהמה. אבל אם הוזקה בלבד, חייב לשלם נזק שלם, ואפילו בתל גבוה כל שהוא או בחפירה כל שהיא, שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצוייה והרי הוא כמו אונס.

 

הלכה טז

וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או על חביטתה בתל, אלא אם היתה הבהמה קטנה או חרשת או שוטה או סומא או שנפלה בלילה. אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה, פטור שזה כמו אונס, מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות. וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד, הרי זה פטור. ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם, כמו שביארנו.

 

[השגת הראב”ד]: היתה פקחת וכו'

אמר אברהם: ובהמה הפקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה. עד כאן לשונו.

 

הלכה יז

נפל לתוכו שור פסולי המוקדשין ומת, הרי זה פטור, שנאמר: והמת יהיה לו מי שהמת שלו, יצא זה שהוא אסור בהנאה ודינו שיקבר.

 

[השגת הראב”ד]: שור פסולי המוקדשין כו'

אמר אברהם: אע"ג דפרקיה. עד כאן לשונו.

 

הלכה יח

היה חופר בבור ונפלה הבהמה בתוך הבור מקול החפירה ומתה, אם נפלה מלפניה חייב. מאחריה, כגון שנבעתה וחזרה על עקבה לאחור ונפלה ומתה פטור, שנאמר: ונפל עד שיפול דרך נפילה. נפלה לפניו מקול החפירה חוץ לבור ומתה, אין בית דין מחייבין אותו, ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו. ואם נפלה לאחוריה חוץ לבור ומתה או הוזקה, בעל הבור פטור.

 

[השגת הראב”ד]: חוץ לבור וכו'

אמר אברהם: נראה לי כל הסוגיא אינה נצלת מן השבוש ואולי חזרה היתה שנסתפק לו הלכה כרב או כשמואל וכתב למעלה כשמואל ועכשיו בא לפסוק כרב, מכל מקום שבושים יש כאן שאם נתקל בבור מקול החפירה ונפל חוץ לבור לרשות הרבים פטור ואם נפל לאחוריו בבור זהו הספק שאמר שאין ב"ד מחייבין אותו. עד כאן לשונו.

 

הלכה יט

שור שדחף בהמה לתוך הבור ומתה, אם מועד הוא, בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה. ואם תם הוא, בעל השור משלם רביע מגופו ובעל הבור משלם שלשה חלקים מן היפה שבנכסיו, שבעל הנבלה אומר לבעל הבור: פחת נבילה זו יש לי אצלך, אע"פ שהיא גדולה ופקחת, כיון שנדחפה הרי זו כמי שנפלה בלילה. כל שאני יכול להוציא מבעל השור אני מוציא, והשאר אתה חייב לשלמו.

 

הלכה כ

וכן המניח אבן על פי הבור ובא השור ונתקל בה ונפל לבור ומת, המניח את האבן משלם מחצה ובעל הבור מחצה.

 

הלכה כא

וכן שור של הדיוט ושור פסולי המוקדשין שנגחו כאחד, אם תם הוא זה של הדיוט, משלם חצי נזק. ואם מועד נזק שלם, שהניזק אומר לו: כל שאוכל להוציא מזה אוציא והשאר ממך, וזה הואיל והקדש הוא ופטור, אתה תשלם לי הכל.

 

הלכה כב

 

מי שהיה חופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו, בעל השור פטור. ואם מת השור, נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור.