לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נזקי ממון פרק יג

 הלכות נזקי ממון פרק יג

הלכה א

כלים שנפלו לבור ונשתברו, בעל הבור פטור, שנאמר: ונפל שמה שור או חמור, מפי השמועה למדו: שור ולא אדם, חמור לא כלים. אפילו נפל שור בכליו ומת השור ונשתברו כליו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים.

 

הלכה ב

הבור מאבות נזיקין הוא, ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן. וכל המניח תקלה הרי זו תולדת הבור, ואם הוזק בה אדם או בהמה משלם זה שהניח התקלה נזק שלם בין שהפקיר התקלה בין לא הפקירה, ואם הוזקו בה כלים פטור.

 

הלכה ג

כיצד?

המניח אבנו או סכינו או תבנו או משאו וכיוצא בהן ברשות הרבים והוזקו בהן, בין אדם בין בהמה, חייב נזק שלם. וכן אם הניחן ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירן, נתקל בקרקע ונחבט בתקלה זו והוזק בה, חייב בעל התקלה. ואם הוזקו כלים בכל אלו או נטנפו פטור.

 

הלכה ד

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והרביץ גללים ונטנפו בהן כליו של בעל הבית פטור, שהגלל הזה תולדת בור הוא ולא מצאנו בור שחייב בו על הכלים.

 

הלכה ה

המניח את הכד ברשות הרבים והלך [המהלך] ונתקל בה ושברה פטור, לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרך כשהן מהלכין, ואם הוזק בה הרי בעל הכד חייב בנזקיו. ואפילו הפקיר הכד, שכל המפקיר נזקיו שאין לו רשות לעשותן מתחלה, חייב כאילו לא הפקירן.

 

הלכה ו

הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחה שם, כגון מקום הקרנות של גיתות וכיוצא בהן, ונתקל בה ושברה חייב. ואם הוזק בה המהלך, בעל הכד פטור, מפני שהיה לו להסתכל. ואם היתה אפלה או שמילא כל הדרך כדים, פטור על שבירתה. ואם נתקל בה, הרי בעל הכד חייב, וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ז

נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה, פטור מדיני אדם לפי שאנוס הוא. וחייב בדיני שמים מפני שלא סילק החרסים. והרי החרסים והמים כהפקר, ולא הפקיר אלא אחר שנאנס, ולפיכך פטור. ואם נתכוון לזכות בחרסיה והוזק בהן אחר חייב. והוא הדין לנפלה גמלו ולא העמידה וכל כיוצא בה. ואם הוזקו כלים בכל אלו פטור בין הפקיר בין לא הפקיר, כמו שביארנו.

 

הלכה ח

שני קדרים שהיו מהלכין בדרך זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון, אם היה לראשון לעמוד ולא עמד, חייב הראשון בנזקי שני, שאע"פ שהוא אנוס בשעת נפילה אינו אנוס בהיותו מוטל בדרך והרי הוא יכול לעמוד, ואם לא היה לו לעמוד פטור ואע"פ שלא הזהיר לזה שנתקל בו, מפני שהוא טרוד בנפשו.

 

הלכה ט

במה דברים אמורים שהוא חייב בנזקיו של שני?

כשהוזק גופו של שני, אבל אם הוזקו כליו פטור, שאינו חייב על הכלים בבור וכל תקלה תולדת בור היא, כמו שביארנו.

 

הלכה י

הקדרים והזגגים וכיוצא בהן שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל אחד מהן יש לו לעמוד ולא עמד הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בין שהוזק במשאו, והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני, אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור, שהרי אומר לו השני: בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו, שהרי ראשון הפיל השני עם משאו, ואם הזהירו זה את זה כולן פטורין.

 

[השגת הראב”ד]: בין שהוזק במשאו וכו'

אמר אברהם: זהו תימה שהוא כתב כל הסוגיא כדעת ר"י דאמר נתקל אנוס הוא ואמר כל הנתקל ואפילו הראשון מעתה משאו של ראשון אינו בורו וראיתי לרב ר' יצחק ז"ל שכתב כן אמרתי אמר אברהם: שהוא טועה אלא הענין כולו בשלא הפקירו וכבר אמר ר' יהודה במתכוין לזכות בחרסיה חייב אע"ג דאנוס הוא ודוקא ראשון שמעצמו נפל אבל שני שמחמת ראשון נפל אע"ג דלא הפקיר משאו ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון ופטור דהא לאו בורו הוא. עד כאן לשונו.

 

הלכה יא

נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו, הרי הוא חייב בנזקי כולן, הואיל והיה לו לעמוד ולא עמד.

 

הלכה יב

השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקיו. ואם נטנפו כליו פטור, כמו שביארנו נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה והוחלק ונפל והוזק בקרקע, הרי זה חייב בנזקיו.

 

[השגת הראב”ד]: נבלעו המים וכו'

אמר אברהם: זהו שנעשית טיט וזהו כרפשו דאמרו בגמרא ונראה דהכי גריס לה מי סברת דתמו מיא כלומר דנעשית הקרקע טיט לא דלא תמו מיא ותרתי בדלא תמו למה לי חדא בימות החמה וכו'. עד כאן לשונו.

 

הלכה יג

כל אלו שפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, אין להן רשות לשפוך המים ברשות הרבים בימות החמה, אבל בימות הגשמים יש להן רשות, ואעפ"כ אם הוזק אדם או בהמה במים חייבין נזק שלם.

 

הלכה יד

לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים כדי שידושו ויעשו לו זבל. ואם הוציא קנסוהו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהן זכה מעת שנידושו והשביחו. ואם קדם אדם וזכה בהן משעת הוצאה לרשות הרבים, אין מוציאין מידו. ואע"פ שהן כהפקר, אם הוזק בהן אדם או בהמה, הרי זה המוציא חייב לשלם.

 

הלכה טו

יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים ולצבור אותן שם שלשים יום כדי שיהיה נשוף ברגלי אדם [ורגלי בהמה]. ואע"פ כן אם הזיק חייב לשלם. וחייבין על זה הגלל משום גזל, כיון שאין בו שבח אם נדוש לא קנסו בו.

 

הלכה טז

אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנים לבנים, אבל גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא לבנים.

 

הלכה יז

הבונה ברשות הרבים המביא אבנים מביא, והבונה בונה וכולן שהזיקו חייבין לשלם נזק שלם.

 

הלכה יח

החצב שחצב אבן ומסרה לסתת והוזק בה אדם או בהמה הסתת חייב, וסתת שמסר לחמר החמר חייב. מסר חמר לכתף, הכתף חייב. מסר כתף לבונה, הבונה חייב. מסרה הבונה לזה שמתקן ישיבתה בבנין, המתקן חייב. ואם אחר שהעלוה על גבי הדימוס נפלה והזיקה והיו עושין בקבלנות כולן חייבין. ובשכירות, האחרון חייב וכולן פטורין.

 

הלכה יט

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו, פטור מלשלם ואע"פ שהפקירן, לפי שאינן דומים לבור שהרי אין תחילתן להזיק. ואם היו רעועין, בית דין קובעין לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל. וכמה הזמן?

שלשים יום. נפלו בתוך הזמן והזיקו פטור, לאחר הזמן חייב מפני ששהה אותן.

 

הלכה כ

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והפריח לרשות הרבים והוזק אחד בהן חייב נזק שלם. ואם גדר בקוצים בצמצום בתוך רשותו פטור, לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים.

 

הלכה כא

המצניע קוציו וזכוכיותיו בתוך כותלו של חברו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפל לרשות הרבים והזיק, אם כותל רעוע היה, המצניע חייב. ואם כותל בריא הוא, בעל הכותל חייב.

 

הלכה כב

חסידים הראשונים היו מצניעין את הקוצים ואת הזכוכית בתוך שדותיהן בעומק שלשה טפחים בארץ כדי שלא תעלם המחרישה. ואחרים שורפים אותם באש. ואחרים משליכין אותן לים או לנהר כדי שלא יוזק בהם אדם.

 

הלכה כג

לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים, ואין עושין חלל תחת רשות הרבים ולא בורות ולא שיחין ולא מערות ואע"פ שהעגלה יכולה להלך על גביהן והיא טעונה אבנים, שמא תפחת מלמטה שלא מדעתו, והחופר בור לצרכי רבים מותר.

 

הלכה כד

אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים אלא אם כן היו למעלה מגמל ורוכבו, והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים. ואם רצה כונס לתוך שלו ומוציאו, כנס ולא הוציא הרי זה מוציא כל זמן שירצה, אבל אינו יכול להחזיר כותלים למקומן לעולם, שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.

 

הלכה כה

לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאות לרשות הרבים, הרי זו בחזקתה. ואם נפלה חוזר ובונה אותה כשהיתה.

 

הלכה כו

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהיה הגמל עובר ברוכבו. ומניחין מקום פנוי משתי שפתות הנהר כרחב כתפי המלחים שיורדין שם ומושכין הספינה, וכל אילן הנמצא ברוחב זה, קוצצין אותו מיד ואין מתרין בבעליו, שהרי מעכב מושכי הספינה.

 

הלכה כז

מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להן מן הצד, מה שנתן נתן וזכו בו, וזה שנטל לא זכה בו. וכמה רוחב דרך הרבים?

 

אין פחות משש עשרה אמות.