לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נזקי ממון פרק ייד

 הלכות נזקי ממון פרק ייד

הלכה א

המדליק בתוך שדה חברו ועברה הדליקה [והזיקה], חייב לשלם נזק שלם, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה וגו' שלם ישלם המבעיר וגו' והבעירה מאבות נזיקין היא.

 

הלכה ב

הדליק בתוך רשותו, צריך להרחיק מסוף המצר כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו. וכמה שיעור ההרחקה?

הכל לפי גובה הדליקה. ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה, חייב לשלם נזק שלם. הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור, שזו מכה בידי שמים. היא וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהן מים ורחבן שמונה אמות פטור.

 

הלכה ג

עברה גדר אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויין שם: אם אינה ראויה לעבור פטור. ואם ראויה לעבור חייב. במה דברים אמורים?

באש הקודחת, אבל אם היה לה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב והיו העצים מצויין שם, אין לה אומד, אלא אפילו עברה אלף אמה חייב.

 

הלכה ד

נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה והדליקה בחצר אחרת, אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב. למה הדבר דומה?

לשורו שיצא והזיק, שהיה לו לשמרו ולא שמרו.

 

הלכה ה

השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים?

שמסר להן גחלת וליבוה, שדרך הגחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להן שלהבת חייב, שהרי מעשיו גרמו.

 

הלכה ו

שלח את הבעירה ביד פקח, זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והשולח פטור. וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה, השומר חייב.

 

הלכה ז

אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים, המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור חייב. בא אחר וליבה המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולן פטורין. ליבה וליבתו הרוח, חייב שהרי הוא גרם, וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסים כשאר כל המזיקין.

 

[השגת הראב”ד]: אחד הביא וכו'

אמר אברהם: ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור. עד כאן לשונו.

 

הלכה ח

אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים או עפר, חייב לשלם, שנאמר: ומצאה קוצים או השדה. אכלה גדיש וכיוצא בו והיו כלים טמונים בתוך הגדיש, אם היו כגון מוריגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון אותן בגדיש חייב לשלם, היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן, פטור על הכלים.

 

הלכה ט

במה דברים אמורים?

במדליק בתוך שדה חברו, אבל במדליק בתוך שלו ועברה לשדה חברו, פטור על כל הכלים הטמונים בגדיש, אבל משלם הוא שיעור מקום הכלים ורואין אותו כאילו הוא מלא גדיש של חטים או של שעורים.

 

הלכה י

המדליק בתוך שדה חברו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב, שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש, היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור.

 

[השגת הראב”ד]: בתוך שדה חברו וכו'

אמר אברהם: זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי. עד כאן לשונו.

 

הלכה יא

המשאיל מקום לחברו והגדיש בו והטמין כלים והדליק המשאיל ושרף הגדיש, אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד, השאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים או להגדיש שעורים והגדיש חטים או שהגדיש חטים וחיפם בשעורים או שהגדיש שעורים וחיפם בחטים, אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד.

 

הלכה יב

המדליק את הבירה של חברו, משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח כל כליהם וכל חפציהם בבתים. וכל שיטעון בעל הבית, הרי זה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל. ושבועה זו מדברי סופרים, כמו שיתבאר ובלבד שיטעון דברים שהוא אמוד בהן, או שהוא למוד להיות אותן הדברים שטען פקדון אצלו.

 

הלכה יג

גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה, בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשאוי, בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה. הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ, ואפילו נר חנוכה היה לו לישב ולשמור.

 

הלכה יד

הכופף קמתו של חברו לפני האש עד שתדלק, אם אין האש מגעת לה אלא ברוח שאינה מצויה, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. והטומן קמתו של חברו בעפר או בתבן ועברה האש ואכלה אותה, הרי זה הטומן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מפני שהמדליק את האש פטור על הטמון.

 

הלכה טו

אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו, הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו ובצערו ובבשתו כאילו הזיקו בידו, שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמי שהזיק בחציו. אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד, כמו שביארנו.

 

הלכה טז

כל תולדות האש הרי הן כאש. כיצד?

הניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, חייב לשלם נזק שלם, שכל אלו וכיוצא בהן תולדות הבערה הן ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו פטור.

 

 

בריך רחמנא דסייען.