לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נזקי ממון פרק ז

 הלכות נזקי ממון פרק ז

הלכה א

שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, אם תם הוא משלם חצי נזק. ואם היה מועד פטור, שנאמר: ולא ישמרנו, הא אם שמרו פטור ושמור הוא זה. וכן אם הזיק בדבר שהוא מועד לו מתחילתו, כגון שאכל דברים הראויים לו או שבר ברגליו בדרך הלוכו, פטור מלשלם.

 

הלכה ב

היה מועד לקרן ימין ואינו מועד לקרן שמאל, ויצא אחר ששמרו כראוי ונגח בין בקרן ימין בין בקרן שמאל, משלם חצי נזק.

 

[השגת הראב”ד]: לקרן ימין וכו'

אמר אברהם: מגופו כר' יהודה. עד כאן לשונו.

 

הלכה ג

בהמה שחבלה באדם בין בכוונה בין שלא בכוונה, אם תמה היא, משלם חצי נזק מגופה. ואם מועדת היא משלם נזק שלם, ופטור מן השבת ומן הבושת ומן הצער ומן הרפוי. שארבעה דברים אלו לא חייבה בהן תורה אלא באדם שחבל בחברו, אבל בהמה שחבלה באדם הרי זה כמי שהזיקה ממונו שאינו חייב אלא חצי נזק בלבד. לפיכך שורו שבייש פטור. ואם בייש הוא בעצמו חייב, כמו שיתבאר. ושורו שחבל באביו או באמו, או שהדליק גדיש חברו בשבת, חייב בנזקין, ואילו היה הוא בעצמו העושה זה, פטור מלשלם, כמו שיתבאר.

 

הלכה ד

המכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו פטור. ואם נגח הוא שור של בעל הבית, אם היה תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם כדין הנוגח ברשות הרבים.

 

הלכה ה

נפל לבור שבחצר זו והבאיש את מימיו, אם הבאיש מיד בשעת נפילה חייב בנזקי המים, ואם אחר זמן פטור. שהרי נעשה השור תקלה כבור והמים הרי הן ככלים, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ואם הכניס ברשות בעל השור פטור. ואם קבל עליו בעל הבית לשמור, הרי הוא חייב בנזק השור שנפל לבור.

 

[השגת הראב”ד]: נפל לבור וכו'

אמר אברהם: זה לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי חצר השותפים הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק היא שהרי יש רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו מיוחד אלא לשוורים. עד כאן לשונו.

 

הלכה ו

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או שהוזק בו בעל הבית, או שחפר בחצר בורות שיחין ומערות, בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור, שהרי עליו לסתמו.

 

הלכה ז

הזיק בעל הבית את השור, אם הזיקו שלא לדעת פטור, שהרי אומרין לו: למה נכנסת שלא ברשות שלא ידעתי עד ששגגתי בך. ואם הזיקו לדעת חייב נזק שלם, מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו אבל להזיקו אין לו רשות.

 

הלכה ח

שמין לנזקין. כיצד?

הרי ששבר כלי של חברו בין הוא בין בהמתו, אין אומרין למזיק: קח אתה הכלי השבור ושלם לזה דמי הכלי, אלא אומדין כמה פחת הכלי מדמיו ונותן לו כל הפחת אם המזיק מועד, או חצי הפחת אם היה תם, שנאמר: והמת יהיה לו לניזק. פחת הנבלה של ניזק, ושבח הנבילה חולקין אותו הניזק והמזיק.

 

הלכה ט

כיצד?

שור שוה מאתים שנגחוהו ומת. והרי הנבלה שוה בשעת מיתה מאה ובשעת העמדה בדין פחתה והרי שוה שמונים, אין המזיק משלם אלא מאה אם היה מועד, ואם היה תם משלם לו חמשים מגופו.

 

הלכה י

השביחה הנבלה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים, הרי המזיק משלם לו תשעים אם היה מועד, ואם היה תם משלם ארבעים וחמשה מגופו, וזהו שנאמר: וגם את המת יחצון [שבח המת יחצון].

 

הלכה יא

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והפחיתו חמשים ובשעת העמדה בדין השביח הניזק והרי הוא שוה ארבע מאות זוז, ואלולא הנגיחה שהפחיתו היה שוה שמונה מאות, בין שפטמו בין ששבח מאליו, אין נותן לו אלא כשעת הנזק, כחש מחמת המכה בשעת העמדה בדין והרי הפחת שוה מאה, נותן לו כשעת העמדה בדין.

 

הלכה יב

השביח המזיק בשעת העמדה בדין, אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק, ואם מחמת עצמו השביח, משתלם חצי נזק ממנו כלו כשעת העמדה בדין.

 

הלכה יג

על המזיק לטרוח בנבלה עד שממציא אותה לניזק. כיצד?

 

כגון שנפל השור לבור ומת, מעלה הנבלה מן הבור ונותנה לניזק ואחר כך שמין לו פחת הנבלה, שנאמר: כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו, מלמד שהוא חייב להשיב את הנבלה ואת הפחת שפחתה מן החי לניזק, ואם היה תם חצי הפחת, כמו שביארנו.