לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נזקי ממון פרק ח

 הלכות נזקי ממון פרק ח

הלכה א

שור של ישראל שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח שור של ישראל פטור, שנאמר: שור רעהו. וכל הקדשים שחייבין בהן מעילה אין בהן דין נזקין. ופסולי המוקדשין יש בהן דין נזקין בין שהזיקו בין שהוזקו, שהרי יצאו לפדיון ולהיותן חולין.

 

הלכה ב

שלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינו גובה מן הבשר כנגד אימוריהן, שהאימורים של קדשים קלים מועלין בהן, כמו שביארנו בהלכות מעילה. וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מן הלחם הבא עמה שאין הלחם מכלל בשר.

 

הלכה ג

וכיצד גובה?

שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק שלו. וכיצד אינו גובה כנגד האימורין?

שאם היה לו לגבות בחצי נזקו שוה דינר והיה כל הבשר עם האימורין שוה שני דינרים והבשר בלא אימורין שוה דינר וחצי, אינו גובה שני שלישי הבשר, אלא חצי הבשר בלבד.

 

הלכה ד

וכן שור ההפקר שהזיק פטור, שנאמר: שור רעהו, עד שיהיו הנכסים מיוחדים לבעלים. כיצד?

שור ההפקר שנגח וקודם שיתפוש אותו הניזק בא אחר וזכה בו, הרי זה פטור. ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו, הרי זה פטור, עד שיהיו לו בעלים בשעת היזקו ובשעת העמדה בדין.

 

הלכה ה

שור של ישראל שנגח שור של גוי בין תם בין מועד פטור, לפי שאין הגוי מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהן. ושור של גוי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד, משלם נזק שלם. קנס הוא זה לגוי לפי שאינן זהירין במצות ואינן מסלקין הנזק, ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות.

 

[השגת הראב”ד]: שור של ישראל וכו'

אמר אברהם: הטענה הזאת אינה מספקת שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעין ממנו. עד כאן לשונו.

 

הלכה ו

שור תם שהזיק, אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור, הרי הניזק גובה ממנו וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק שמכר לו. שכיון שנגח, קול יש לו ולא היה לו ללוקח ליקח עד שיגבה הניזק.

 

הלכה ז

הקדישו המזיק, הרי זה מוקדש, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. שחטו גובה הניזק מבשרו, נתנו במתנה, מה שעשה עשוי ויגבה הניזק ממנו.

 

הלכה ח

הזיק ועמד בדין ואחר כך מכרו, אינו מכור, הקדישו אינו מוקדש, נתנו במתנה לא עשה כלום. קדמו בעלי חובות של מזיק ותפסוהו, בין שחב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא זכו, אלא הניזק גובה ממנו. שאפילו היה של בעלי חובות מתחלה והזיק הרי זה גובה מגופו.

 

הלכה ט

מועד שהזיק, בין עמד בדין בין שלא עמד בדין והקדישו או מכרו או נתנו במתנה או שחטו, מה שעשה עשוי. קדמו בעלי חובות והנהיגוהו, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב זכו בו, לפי שאין משתלם הניזק אלא מן היפה שבנכסי המזיק, והרי כל נכסיו משועבדין לנזק זה.

 

הלכה י

כשבית דין נזקקין לגבות לניזק מנכסי המזיק, גובין מן המטלטלין תחלה, ואם לא היו לו מטלטלין כלל או שלא היו לו מטלטלין כנגד כל הנזק, גובין השאר מן הקרקע מן המעולה שבנכסי המזיק, וכל זמן שימצאו מטלטלין ואפילו סובין אין נזקקין לקרקע.

 

הלכה יא

מת המזיק קודם שישלם, אין בית דין נזקקין למטלטלין של יתומים אלא לקרקע וגובין לניזק מן הזבורית, מפני שהניזק נעשה כבעל חוב והמטלטלין אינן משועבדין לבעל חוב. ואם תפס הניזק המטלטלין בחיי המזיק, גובין לו מהם לאחר מותו.

 

הלכה יב

כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו בכל בתי דינין. לפיכך מגבין הנזקין מן המטלטלין של יתומים, ואם לא הניח מטלטלין, גובין לו מן הזבורית, שכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מן הזבורית, כמו שביארנו.

 

הלכה יג

אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת, אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד. שלא תאמר הואיל ואין מצויין באורוות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן, אם העידו שבהמה זו הזיקה את זו שומעין להם, ואם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה או העידו בשאר נזקין סומכין עליהן, אין הדבר כן, אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדיות ויעידו ויחייבו בית דין המזיק לשלם.

 

[השגת הראב”ד]: אין הנזקין משתלמין וכו'

אמר אברהם: לא בא למעט אלא עדים פסולים אבל ע"פ עצמו חייב בנזק ובכופר אלא שאינו נהרג ע"פ עצמו. עד כאן לשונו.

 

הלכה יד

 

שור שהיה רועה על גבי הנהר ונמצא שור הרוג בצדו, אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישך, אין אומרין: בידוע שזה נשכו וזה נגחו. ואפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא [גמל] הרוג בצדו, אין אומרים: בידוע שזה הרגו, עד שיראוהו עדים כשרים.