הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יג

הלכה א

מי שפגע בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממשאה, הרי זה מצוה לפרוק מעליה וזו מצות עשה, שנאמר: עזוב תעזוב עמו.

הלכה ב

ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקום עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר: הקם תקים עמו, זו מצות עשה אחרת. ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה שנאמר: לא תראה את חמור אחיך.

הלכה ג

היה כהן והבהמה רובצת בבית הקברות, אינו מתטמא לה כשם שאינו מתטמא להשיב אבידה. וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק, הואיל ואינה לפי כבודו פטור.

הלכה ד

זה הכלל: כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק, הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חברו. ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עמו.

הלכה ה

פרק וטען וחזרה ונפלה, חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת אפילו מאה פעמים, שנאמר: עזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו. לפיכך צריך להדדות עמו עד פרסה אלא אם כן אמר לו בעל המשא: איני צריך לך.

הלכה ו

מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו?

משיראהו ראייה שהיא כפגיעה, שהרי נאמר: כי תראה ונאמר כי תפגע וכמה?

שיערו חכמים משיהיה ביניהם מאתים וששים ושש אמה ושני שלישי אמה, שהוא אחד משבעה ומחצה במיל. היה רחוק ממנו יתר מזה אינו זקוק לה.

הלכה ז

מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם, אבל לטעון עליו הרי זו מצוה ונוטל שכרו. וכן בשעה שמדדה עמו עד פרסה יש לו שכר.

הלכה ח

מצא בהמת חברו רבוצה אע"פ שאין הבעלים עמה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה, שנאמר: עזוב תעזוב הקם תקים מכל מקום. אם כן למה נאמר עמו?

שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו: הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך, פרוק, הרי זה פטור, שנאמר: עמו. ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לטעון ולפרוק לבדו.

הלכה ט

בהמת הגוי והמשא של ישראל, אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, אינו זקוק לה. ואם לאו חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של גוי, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, אבל בהמת הגוי ומשאו אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה.

הלכה י

חמרים שרגליו של אחד מהן רעועות אין רשאין חביריו להקדים ולעבור מעליו, נפל רשאין לעבור מעליו.

[השגת הראב”ד]: חמרים שרגליו של אחד מהן רעועות אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו

פירוש אין חביריו רשאין לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמור אבל באדם לא. עד כאן לשונו.

הלכה יא

היה אחד טעון ואחד רוכב ודחקן הדרך, מעבירין את הרוכב מפני הטעון. אחד טעון ואחד ריקן, מעבירין את הריקן מפני הטעון. אחד רכוב ואחד ריקן, מעבירין את הריקן מפני הרכוב. שניהן טעונין, שניהן רוכבין, שניהן ריקנין, עושין פשרה ביניהן.

הלכה יב

וכן שתי ספינות העוברות ופוגעות זו בזו, אם עוברות שתיהן בבת אחת טובעות, ואם בזו אחר זו עוברות. וכן שני גמלים העולים במעלה גבוה ופגעו זה בזה, אם עוברין שניהם בבת אחת נופלין, ואם בזה אחר זה עולין, כיצד הן עושין?

טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה, קרובה ורחוקה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה, שתיהן רחוקות שתיהן קרובות או טעונות, הואיל וכולן בדוחק אחד, הטל פשרה ביניהן והן מעלות שכר זה לזה. ובזה וכיוצא בו נאמר בצדק תשפוט עמיתך.

הלכה יג

הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען. במה דברים אמורים?

כשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה, כדי לכוף את יצרו הרע.

הלכה יד

השונא שנאמר: בתורה לא מאומות העולם הוא אלא מישראל. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר: לא תשנא את אחיך בלבבך?

אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו. ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו, מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות. שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר: אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.

בריך רחמנא דסייען.

נגמר ספר אחד עשר והוא ספר נזיקין הלכותיו חמשה ופרקיו שנים וששים.

הלכות נזקי ממון ארבעה עשר פרקים

הלכות גניבה תשעה פרקים

הלכות גזלה ואבדה שמונה עשר פרקים

הלכות חובל ומזיק שמונה פרקים

הלכות רוצח ושמירת נפש שלשה עשר פרקים.