לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ב

הלכות רוצח ושמירת נפש  פרק ב

הלכה א

כל ההורג חברו בידו, כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו, הרי זה נהרג בבית דין.

 

הלכה ב

אבל השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו החיה וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין.

 

הלכה ג

ומנין שכן הוא הדין?

שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח. את דמכם לנפשותיכם אדרוש, זה הורג עצמו. מיד כל חיה אדרשנו, זה המוסר חברו לפני חיה לטרפו. מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, זה השוכר אחרים להרוג את חברו. ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים.

 

הלכה ד

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם, הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה, אם היתה השעה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו.

 

הלכה ה

הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לכך לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה הדבר להם לפוקה ולמכשול ויאמר: הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר.

 

הלכה ו

אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון, או גולה אם הרג בשגגה. והוא שכלו לו חדשיו אבל אם נולד לפחות מתשעה חדשים, הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום, וההורגו בתוך שלשים יום, אינו נהרג עליו.

 

הלכה ז

אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות, ואפילו הרג את הגוסס, נהרג עליו. ואם היה גוסס בידי אדם, כגון שהכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס, ההורגו אין בית דין ממיתין אותו.

 

הלכה ח

ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק, הרי זה פטור מדיני אדם. וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג, עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים: שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.

 

הלכה ט

אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג, שנאמר: ובערת הרע מקרבך. והוא שיהרוג בפני בית דין, אבל בפני עדים פטור. שמא יזומו העדים ואם הוזמו אינן נהרגין, שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה, וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינה עדות בדיני נפשות.

 

הלכה י

אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני, הרי זה נהרג עליו. ואם הרג בשגגה גולה.

 

הלכה יא

בראשונה מי שהרג גר תושב, אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר: וכי יזיד איש על רעהו. ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי. ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו, הרי זה נהרג עליו, שהעבד קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'.

 

הלכה יב

מה בין עבדו לעבד אחרים?

שעבדו יש לו רשות להכותו, לפיכך אם הכהו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד עשרים וארבע שעות ואחר כך מת, לא היה נהרג עליו אע"פ שמת מחמת המכה, שנאמר: לא יוקם כי כספו הוא. ומה הוא יום או יומים?

יום שהוא כיומים שהוא מעת לעת.

 

הלכה יג

אבל המכה עבד שאינו שלו, אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה, הואיל והכהו כדי להמית, הרי זה נהרג עליו כשאר בני חורין.

 

הלכה יד

יראה לי: שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת, אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו. לכך נאמר בשבט, שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה.

 

הלכה טו

המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום והכהו אחר מהן בתוך השלשים יום והמיתו, הרי זה נהרג עליו ואינו בדין יום או יומים. הראשון לפי שאינו כספו המיוחד לו, והשני לפי שאינו עדיין אינו תחתיו.

 

הלכה טז

 

וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין ועבד של שני שותפין, אינן בדין יום או יומים, שהרי אינו לאחד מהן כספו המיוחד לו ולפיכך נהרג עליו כשאר העם.