לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד

הלכה א

המתכוין להרוג את זה והרג את זה, פטור ממיתת בין דין ומן התשלומין ומן הגלות, לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו, כמו שיתבאר. לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת בית דין.

 

[השגת הראב”ד]: המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד וכו'

אמר אברהם: כר"ש הוא זה ואין הלכה כרבי שמעון עכ"ל

 

 

הלכה ב

נתכוון להכות את חברו על מתניו ולא היה בכלי כדי להמית על מתניו, והלכה לה האבן על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת, או שנתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, והלכה לה האבן על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת, פטור ממיתת בית דין ואינו גולה, שאין ההורג בכוונה גולה. אבל אם נתכוון להכותו על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת, הרי זה נהרג וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ג

המכה את חברו באבן או באגרוף וכיוצא בהן, אומדין אותו: אם אמדוהו לחיים נותן חמשה דברים ונפטר, ואפילו חלה המוכה והכביד ומת מחמת המכה, הרי זה פטור, ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד וממתינים לזה, אם מת יהרג המכה, ואם הקל ונתרפא רפואה שלימה והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים משלם המכה חמשה דברים ונפטר.

 

הלכה ד

זה שנאמר: בתורה: על משענתו אינו שיהלך והוא נשען על המטה או על אחר, שאפילו הנוטה למות יכול להלך על המשענת, לא נאמר משענתו אלא שיהיה מהלך על משענת בוריו ולא יהיה צריך כח אחר להשען עליו.

 

הלכה ה

אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת הרי זה נהרג, ואין אומדין אותו אומד שני כשהקל שרגלים לדבר.

 

הלכה ו

הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת, כולן פטורין ממיתת בית דין, שנאמר: כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש והוא הדין לשנים שדחפוהו או שפרשוהו שנים לתוך המים או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג שכולן פטורין.

 

הלכה ז

זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכל אחת מהן אין בה כדי להמית, וזרק אחד אבן באחרונה ויש בה כדי להמית ומת, הרי זה האחרון נהרג עליו רוצח שנגמר דינו ונתערב באחרים ולא נודע מי הוא מהן כולן פטורין. ורוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן, כולן פטורין מן המיתה, שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו ואוסרין את כולן.

 

הלכה ח

ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנים כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי.

 

הלכה ט

ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין, אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו, ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו עונות הן מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חברו, וכל מי שיש בידו עון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין, שנאמר: אדם עשוק בדם נפש וגו'. צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות, שנאמר: ותצא הרוח ותעמוד לפני ה' זו רוח נבות ונאמר לו תפתה וגם תוכל והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב קל וחומר להורג בידו.

 

הלכה י

האפיקורסים והם עובדי עבודה זרה מישראל או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה [מין והאפיקורוסים הם שכופרין] בתורה ובנבואה היה מצוה להרגן: אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו - יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד?

ראה אחד מהן שנפל לבאר והסולם בבאר, היה מסלק הסולם ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו.

 

הלכה יא

אבל הגויים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן, אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו שנאמר: לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך.

 

הלכה יב

במה דברים אמורים?

 

בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתן, אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו.