הלכות אבל פרק יד

הלכה א

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.

הלכה ב

שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר: וירא והנה שלשה אנשים. ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.

הלכה ג

כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. אפילו המלוה את חברו ארבע אמות יש לו שכר הרבה. וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה?

 הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחברו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה. ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות.

הלכה ד

בקור חולים מצוה על הכל, אפילו גדול מבקר את הקטן. ומבקרין הרבה פעמים ביום, וכל המוסיף משובח ובלבד שלא יטריח. וכל המבקר את החולה, כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו, וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים.

הלכה ה

אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה, ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד. ואין מבקרין את החולה לא בשלש שעות ראשונות ביום ולא בשלש אחרונות, מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה. ואין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא מחושי הראש, מפני שהבקור קשה להן.

הלכה ו

הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו, אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא.

הלכה ז

יראה לי: שנחמת אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים.

הלכה ח

מי שהיה לפניו מת וכלה, מניח את הכלה ומתעסק עם המת. וכן הוא אומר: לב חכמים בבית אבל וגו' מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך, מעבירין את המת מלפני הכלה, וזה וזה עוברין מלפני המלך.

הלכה ט

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. במה דברים אמורים?

בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין. וכל שאין מתעסקין בתורה, חייבין להתעסק עמו.

הלכה י

מת אחד בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו, ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו מותרין.

הלכה יא

תלמיד חכם שמת, אפילו היו עמו עד ששים רבוא, מבטלין תלמוד תורה להוצאתו. היו ששים רבוא אין מבטלין. ואם היה מלמד לאחרים, אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו.

הלכה יב

קוברין מתי גויים ומנחמין אביליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום.

הלכה יג

בתי הקברות אסורין בהנאה. כיצד?

אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן ולא שונין בהן.

כללו של דבר: אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש. לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו, ולא יתפלל שם, וברחוק ארבע אמות מותר.

הלכה יד

המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמורו וירכב עליהם, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר.

הלכה טו

אין מפנין את המת מקבר לקבר אפילו מבזוי למכובד, ואם היה בתוך שדהו מפנהו אפילו ממכובד לבזוי.

הלכה טז

אין קוברין מת על גבי מת, ולא שני מתים כאחד, שבזיון הוא. וקטן הישן עם אמו נקבר עמה.

הלכה יז

עפר הקבר אינו אסור בהנאה, שאין קרקע עולם נאסרת, אבל קבר הבניין אסור בהנאה.

הלכה יח

הבונה קבר למת, לא נאסר עד שיכנס בו המת, ואפילו הטיל בו נפל, נאסר בהנאה.

הלכה יט

נפש שנעשה לשם חי ושם בו המת, והוסיף בו דימוס אחר לשם המת, אע"פ שפנה המת הכל אסור בהנאה. ואם הכיר את התוספת חולץ אותה והשאר מותר. נעשה לשם המת, כיון שהוטל בו המת נאסר, אע"פ שפנהו.

הלכה כ

הבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר, הרי זה לא יקבר בו מת אחר עולמית, והקבר הזה אסור בהנאה מפני כבוד אביו.

הלכה כא

המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו. וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה, אבל כלים המוכנים לתכריך, לא נאסרו בהנאה. אפילו ארג בגד למת, לא נאסר עד שיגיע במטה הנקברת עמו, שאין ההזמנה אוסרת.

הלכה כב

כל הכלים שזורקין על המת על המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה, שלא יתחלפו בתכריכין.

הלכה כג

היו אביו ואמו מזרקין כלים בחמתן על המת, מצוה על אחרים להצילן. ואם הגיעו למטה הנקברת עמו, אין מצילין אותן.

הלכה כד

מלמדין את האדם שלא יהא חבלן ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה, מוטב לתתם לעניים ואל ישליכם לרמה ותולעה. וכל המרבה כלים על המת עובר בלא תשחית.

הלכה כה

מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב עליו, ועגלה שהיתה מושכת בקרון שהיה יושב בו, מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, מקום שאין עושה אותה טריפה. ומושיבין ישיבה על קברו שבעה ימים, שנאמר: וכבוד עשו לו במותו זה שהושיבו לו ישיבה על קברו, ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו יתר על שלשים יום.

הלכה כו

מלך או נשיא שמת, יש להן לשרוף מטתו וכל כלי תשמישו ואין בזה דרך האמורי ולא משום השחתה, שנאמר: בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך.

סליקו להו הלכות אבל בס"ד.