לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות אבל פרק ד

הלכות אבל פרק ד

הלכה א

מנהג ישראל במתים ובקבורה כך הוא: מאמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין את לחייו, ופוקקין את נקביו אחר שמדיחין אותו, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו, ומלבישין אותו תכריכין תפורין בחוט של פשתן לבנים ולא יהיו דמיהן יקרים. ונהגו חכמים בסודר שוה זוז שלא לבייש את מי שאין לו. ומכסין פני המת שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרין ברעב.

 

הלכה ב

ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבין הרקומין אפילו לנשיא שבישראל, שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה גויים. וסובלין את המת על הכתף עד בית הקברות.

 

הלכה ג

ונושאי המטה אסורין בנעילת הסנדל, שמא תפסק רצועה מסנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצוה.

 

הלכה ד

וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו. ויש להן לקבור בארון של עץ. והמלוין אותו אומרין לו: לך בשלום, שנאמר: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

 

הלכה ה

הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר: אין קושרין לחייו, ואין פוקקין נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טבורו שלא יתפח, ולא סכין אותו, ולא מדיחין אותו, ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח עד שעה שימות, והנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה זה דומה?

לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה. וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים, אלא ישהא מעט שמא נתעלף. וכן אין קורעין עליו, ולא חולצין כתף, ולא מספידין, ולא מכניסין עמו ארון ותכריכין בבית עד שימות.

 

הלכה ו

מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל. ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל, ולא אוכל בשר ולא שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו. ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה. בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו. וחייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתשמיש המטה. נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמיעיו, אבל לא לרוות.

 

הלכה ז

אין משהין את המת אלא מדחין מטתו מיד, וכל המדחה מטתו הרי זה משובח. ועל אביו ועל אמו הרי זה מגונה.

 

הלכה ח

היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על המטה מותר, שלא מיהר אלא לכבוד אביו ואמו. וכל המלין את מתו עובר בלא תעשה, אלא אם כן הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו.

 

הלכה ט

האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו, וחייב לישב על מטה כפויה, ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על גבי מפץ או קרקע, ומניח תפילין. ומנין שהוא אסור ביום ראשון להניח תפילין?

שהרי נאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שכל העם אסורין. ונאמר לו: ולחם אנשים לא תאכל מכלל שכל העם אוכלין משל אחרים ביום ראשון ואסורין לאכול משל עצמן.

 

[השגת הראב”ד]: וחייב לישב על מטה כפויה

 

אמר אברהם: לא ראיתי שורש לזה.