לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות עדות פרק ג

הלכות עדות פרק ג

הלכה א

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם. אבל אמרו חכמים: כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה. כיצד?

אמרו העדים: בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית, אע"פ שלא כיוונו את החדש ולא את המקום שהלוה בו ולא את המנה אם היה ממטבע פלוני או ממטבע פלוני, עדותן קיימת.

 

הלכה ב

במה דברים אמורים? בהודאות והלואות, מתנות ומכירות וכיוצא בהן, אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה, ואין צריך לומר במלקות ובגלות. וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו, צריך דרישה וחקירה.

 

הלכה ג

אף על פי שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה, אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות, עדותן בטילה. ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות עדותן קיימת. כיצד?

אחד אומר: בניסן לוה ממנו, והשני אומר: לא כי אלא באייר, או שאמר האחד: בירושלים, והשני אומר: לא כי אלא בלוד היינו, עדותן בטילה. וכן אם אמר האחד: חבית של יין הלוהו, והשני אומר: של שמן היתה, עדותן בטילה שהרי הכחישו בדרישה. אבל אם אמר האחד: מנה שחור, והשני אומר: מנה לבן היה, זה אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו, והשני אומר: בדיוטא התחתונה היו עדותן קיימת. אפילו אמר האחד: מנה הלוהו, והשני אומר מאתים, חייב לשלם מנה, שיש בכלל מאתים מנה. וכן אם אמר האחד: דמי חבית של יין יש לו בידו, וזה אומר דמי חבית של שמן, משלם בפחות שבדמים. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ד

דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים, שנאמר: על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן. אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות, ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן.

 

הלכה ה

כל עד שנחקרה עדותו בבית דין בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, אין יכול לחזור בו. כיצד?

אמר: מוטעה הייתי, שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי, אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו, וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי.

כללו של דבר: כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללן ביטול העדות או הוספת תנאי בה, אין שומעין לו.

 

הלכה ו

עדים החתומים על השטר, הרי זה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואין יכולין לחזור בהן. במה דברים אמורים?

כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהן, כגון: שהיו שם עדים שזה כתב ידן, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר. אבל אם אי אפשר לקיים את השטר אלא מפיהן ואמרו: כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, קרובים היינו, מוטעים היינו, הרי אלו נאמנים ויבטל השטר.

 

הלכה ז

אמרו פסולי עדות היינו בעבירה או שוחד לקחנו על עדות זו אין נאמנים, שאין אדם משים עצמו רשע עד שיעידו עליו עדים שהוא רשע. וכן אם אמרו: אמנה היו דברינו אין נאמנים, שהמעיד על שטר אמנה כמעיד בשקר.

 

הלכה ח

אמרו העדים שטר מכר זה מודעה נמסרה לנו עליו אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר, הרי אלו נאמנין.

 

הלכה ט

אמרו על תנאי היה שטר זה, אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין. ואם אין השטר מתקיים אלא מפיהם נאמנים, ואומר לבעלי הדין: קיימו התנאי ובואו לדון.

 

[השגת הראב”ד]: אמרו על תנאי וכו'

אמר אברהם: לדעת רבו הוא זה אבל הגאון ז"ל לא אמר כן אלא נאמנין בכל ענין וכן עיקר.

 

הלכה י

אמר אחד מן העדים: על תנאי היו הדברים, והשני אומר: לא היה שם תנאי, הרי כאן עד אחד.

 

הלכה יא

גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין. אם היה בעל דין חולה, או שהיו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא, הרי אלו מקבלים עדים שלא בפניו. במה דברים אמורים? בעדות על פה, אבל בשטר מקיימין בית דין את עדיו שלא בפני בעל דין. ואפילו היה עומד וצווח ואומר שטר מזוייף הוא, עדי שקר הן, פסולי עדות הן, אין משגיחין בו אלא מקיימין את השטר. ואם יש לו ראיה לפסול יפסול.

 

הלכה יב

 

כל מי שיש לו ראיה בעדים, מטפל בעדים עד שיביאם לבית דין. ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מתפחדים מבעל דינו שיבואו ויעידו לו, הרי בית דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים. וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהן לאלם.