לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות עדות פרק ח

הלכות עדות פרק ח

הלכה א

מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בבית דין והכיר כתב ידו שזהו בודאי, אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה לעולם, הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בבית דין. שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר, אבל אם לא נזכר לא יעיד.

 

הלכה ב

אחד הזוכר את העדות ואחד שראה כתב ידו או שהזכירוהו אחרים ונזכר, אפילו הזכירו העד השני שהעיד, אם נזכר הרי זה מעיד. אבל אם הזכיר אותו התובע עצמו, אע"פ שנזכר אינו מעיד, מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד שקר בדבר שלא ידע.

 

הלכה ג

לפיכך אם היה התובע תלמיד חכם והזכיר התובע הזה את העד ונזכר, הרי זה יעיד לו, שתלמיד חכם יודע שאילו לא זכר הדבר לא היה מעיד. וקל הוא שהקלו בדיני ממונות שאע"פ ששכח הדבר מכמה שנים והכתב הוא שהזכירו, הרי זה מעיד.

 

הלכה ד

הואיל והדבר כן, שטר שיצא לבית דין ובאו עדים ואמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר והרי הן כחרשים, עד שיזכרו עדותן. וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו. אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן, מקיימין את השטר ואין משגיחין על דבריהן שאומרין: אין אנו זוכרין עדות זו שמא חזרו בהן וזה שאמרו: אין אנו זוכרין כדי לבטל השטר וכאילו אמרו: קטנים היינו, פסולי עדות היינו, שאינן נאמנים הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם. ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות ואין אנו צריכין להביא עדים ולשאול אותם אם הם זוכרים עדות זו או אינם זוכרים אותה, שאפילו באו ואמרו: אין אנו זוכרים אותה, אין שומעין להן הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן.

 

[השגת הראב”ד]: הואיל והדבר כן שטר שיצא לבית דין ובאו עדים וכו' עד וכל מי שאינו דן כזה לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו

אמר אברהם: ויש מי שאין מורין כן ויודעין בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זו סתירה ויותר מזה שאפילו אמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אינן נאמנין אבל אם אמרו דומה חתימה זו לכתב ידינו אבל מזוייפת היא כי מעולם לא חתמנו בשטר זה ודאי יכולין לפוסלו.

 

הלכה ה

אחד הכותב עדותו על השטר, או שנמצא אצלו כתוב בפנקסו בכתב ידו, פלוני העיד אותי עליו ביום פלוני בכך וכך, אם זכר מעצמו או הזכירוהו אחרים ונזכר, מעיד. ואם לאו - אסור להעיד, שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן: פלוני יש לו אצל פלוני כך וכך והעיד הוא שיש לזה אצל זה והוא אינו יודע מן הדבר כלום אלא מפי האחר שמע והעיד.

 

[השגת הראב”ד]: אחד הכותב עדותו על השטר

אמר אברהם: זה אינו

 

[השגת הראב”ד]: או שנמצא אצלו כתוב בפנקסו ובכתב ידו וכו' עד אלא מפי האחר שמע והעיד

 

אמר אברהם: אפשר לקיימו כגון שהיה השטר תחת יד העדים ואמר הלוה אל תתנו לו את השטר עד שיתן לי המעות ונסתפק האחד אם הודה הלוה בפניהם שקבל אם לאו כשיראה השטר יזכור מתוך ראיה שנצטוה לתתו למלוה או שיזכירהו העד ואין הדעת נוחה בכל זה.