לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות ממרים -פרק ד

הלכות ממרים -פרק ד

הלכה א

זה שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, בין שהיו הן אוסרים והוא מתיר בין שהיו הן מתירין והוא אוסר, הרי זה חייב מיתה. אפילו הוא היה אומר מפי הקבלה ואמר: כך קבלתי מרבותי והן אומרים: כך נראה בעינינו שהדין נותן, הואיל ונשא ונתן עליהן בדבר ועשה או שהורה לעשות, הרי זה חייב. ואין צריך לומר אם הם מורים מפי הקבלה. וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית, או אסרו בהנאה בשעה חמישית, הרי זה חייב מיתה. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ב

אחד שנחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. כיצד?

נחלקו באשה זו אם היא ערוה אם לאו, אם מראה דם זה מטמא באשה או לא, אם זו טמאה לידה או לא, אם זו זבה או לא, אם חלב זה אסור או מותר, וכל כיוצא באלו, הרי זה חולק בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת?

כגון שנחלקו בעיבור שנה: אם מעברים עד הפורים או בכל אדר הרי זה חייב, שזה מביא לידי חמץ בפסח. וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות, הרי זה חייב. שהרי לדבריו של זה שאומר שזה חייב לזה, כל שנטל ממנו, כדין נטל וע"פ בית דין נטל. ולדבריו של זה שאומר פטור, או שאמר שאין אלו ראויין לדון, כל שנטל גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. ולדברי האומר שלו נטל, הבא עליה במזיד ענוש כרת, בשוגג חייב חטאת ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

וכן אם נחלקו בדיני מכות: אם זה חייב מלקות או אינו, או שחלק במנין הדיינים שלוקין בפניהם, הרי זה חייב. שהרי לדברי האומר אינו לוקה, חובלין הם בו וחייבין לשלם וכל שיטול מהן כדין נוטל. ולדברי האומר בן מלקות הוא, כל שיטול מהן גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת.

וכן אם נחלקו בערכין או בחרמין אם זה חייב ליתן או אינו, הרי זה חייב. שהרי לדברי האומר: אינו חייב ליתן אם לקחו ממנו, הרי זה גזל והמקדש בו אשה אינה מקודשת. וכן אם חלק עליהן בפדיון קדשים: אם נפדו או לא נפדו, הרי זה חייב. שהרי לדברי האומר: אין זה פדיון אם קדש בו אשה אינה מקודשת. וכן אם נחלקו בעריפת העגלה: אם אלו חייבין להביא או לא, הרי זה חייב. שהרי לדברי האומר: חייבים להביא, הרי היא אסורה בהנאה והמקדש בו אשה אינה מקודשת. וכן אם נחלקו בערלה. וכן אם נחלקו בלקט שכחה ופאה: אם זה לעניים או לבעל הבית, הרי זה חייב. שהרי לדברי האומר: לבעל הבית, הרי זה גזל ביד העני, ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. וכן אם חלק עליהן באב מאבות הטומאה, כגון נגעי בשר או נגעי בתים או נגעי בגדים, הרי זה חייב. שהרי לדברי האומר: טהור, מותר להכנס במקדש לאכול קדשים. ולדברי האומר: טמא, אם נכנס או אכל במזיד, ענוש כרת ובשוגג חייב חטאת.

וכן אם נחלקו בטהרת מצורע: אם יש לזה טהרה או אין לו. וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה: אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה, הרי זה חייב. שהרי לדברי האומר: צריכה, אם מת הבעל קודם שתשתה, הרי זו אסורה ליבמה, ולדברי האומר: אינה צריכה, מתייבמת. וכן כל כיוצא בזה צריכין לבדוק ולחקור אם היתה מחלוקת זו מביאה לידי דבר זה, ודבר זה מביא לידי דבר שני אפילו אחר מאה דברים אם יבוא בסוף לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, בין שהיה הזקן מיקל והן מחמירין בין שהיה הוא מחמיר והן מקילין חייב.

 

הלכה ג

ואם לא תביא המחלוקת לידי כך הרי זה פטור, חוץ ממצות תפילין בלבד. כיצד?

הורה להוסיף טוטפת חמישית בתפילין ויעשנה חמש טוטפות הרי זה חייב, והוא: שיעשה בתחילה ארבעה בתים כהלכתן זה ויביא חמישית וידבק בחיצון, שהבית החיצון שאינו רואה את האויר תמיד פסול. וחיוב זקן ממרא על דבר זה הלכה מפי הקבלה. אבל אם נחלקו בשאר מצות, כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר, זה אומר פסול, וזה אומר כשר, זה אומר יצא ידי חובתו, וזה אומר לא יצא, זה אומר טהור, וזה אומר שני לטומאה, הרי זה פטור מן המיתה. וכן כל כיוצא בזה.

 

[השגת הראב”ד]: חוץ ממצות תפילין בלבד וכו'

 

אמר אברהם: זה שבוש לדעת ר' מאיר הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת רבי יהודה הוא שחייב בתפילין והוא הדין לולב וציצית שהתוספת פוסל את העיקר שאם הוסיף ולא פסל אע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב ומה שאמרו בגמ' בלולב וציצית גרוע ועומד הוא לא אמרו כדי לפוטרו עליהם אלא שאינן דומות לתפילין למוסיף גורע שהרי אפילו קודם התוספת לא היה בהם תועלת שהרי צריכין קשר ואגד ורבי אושעיא שאמר השמועה ורבי אלעזר תלמידו הוא שאומר אין לנו אלא תפילין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפילין ואם תאמר בלולב וציצית נמי משכחת לה שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר ח' חוטין והוסיף התשיעי זה אינו כלום וכיון דצריכין אגד וקשר אם הוסיף אחר האגד לדברי הכל האגד אין בהם ממש שהרי יש בהן משום תעשה ולא מן העשוי שהאגד משלים המצוה וצריך להתירו ולחזור ולקשור ויש שאומרים דוקא בתפילין משום דכתיב ע"פ התורה וכתיב לא תסור מן הדבר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסול אותו בתוספתו ואם היה גרוע הרי אין שם דבר ולא ימצא זה אלא בתפילין ולדעת רבי יהודה דמחייב על הוראת מצות עשה ואומר אני דמודה רבי יהודה בחייבי כריתות אע"פ שאין בהם זה הדקדוק שאין ראוי לדקדק אלא במצות עשה דשייך ביה לא תסור מן הדבר אבל תעשה אותו וזו היא מצות עשה. עד כאן לשונו.