לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מקואות - פרק א

הלכות מקואות - פרק א

הלכה א

כל הטמאין בין אדם בין כלים בין שנטמאו טומאה חמורה של תורה בין שנטמאו בטומאה של דבריהן אין להן טהרה אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע.

 

הלכה ב

כל מקום שנאמר: בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים מן הטומאה אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה וזה שנאמר: בזב וידיו לא שטף במים כלומר שיטבול כל גופו והוא הדין לשאר הטמאין שאם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה עדיין הוא בטומאתו וכל הדברים האלה אף על פי שהן מפי השמועה הרי נאמר במים יובא וטמא עד הערב וטהר בניין אב לכל הטמאים שיבואו במים.

 

הלכה ג

כל הכלים שנטמאו יש להן טהרה במקוה חוץ מכלי חרס וכלי זכוכית וכן המפץ כלי חרס נאמר בו ואותו תשבורו ואין לו טהרה אלא שבירה אפילו חיברו בקרקע ואפילו קבעו במסמר ואפילו מלאהו סיד או גפסים הרי הוא כמו שהיה עד שישבר וכלי זכוכית ככלי חרס עשאום בדבר זה.

 

הלכה ד

המפץ אינו בכלל הכלים המקבלים שאר כל הטומאות לפי שאינו כלי קיבול אינו מכלל כלי עץ האמורין בתורה והואיל והוא ראוי למשכב נתרבה לטומאת מדרס בלבד דין תורה וכיון שאין לו טומאה וטהרה בפירוש ונתרבה לטומאה לא יתרבה לטהר במקוה שאין מתטהר במקוה אלא הכלים האמורין בתורה ואין למפץ טהרה אלא קריעתו עד שישאר פחות מששה על ששה טפחים.

 

[השגת הראב”ד]: אלא הכלים האמורים בתורה

אמר אברהם: הרבה דברים ועדיין לא השלים שהכלים האמורים בתורה לא נתפרשו לענין משכב ומושב אלא כל הראוי למשכב מטמא במדרס ואם מטמא לא יטהר בטבילה כשאר טמאים והלא לא נאמרה שבירה אלא בכלי חרס אבל היה לו לומר שלא נתנה תורה טבילה בין למדרס בין לשאר טומאות אלא לכלים או לאריג שהרי בטומאת הזב כתיב וכל כלי עץ ישטף במים וכן במת בפרשת מדין וכן בשרצים ובכולן כלים כתיב הילכך פשוטי כלי העץ הראויים למדרסות ונתרבו לשאר טומאות מקל וחומר מפכים קטנים כיון שנתרבו לטומאה נתרבו לטהרה דון מינה ומינה אי נמי פשוטי כלי עץ הראויים למדרסות אין צריך להביאם מקל וחומר אלא מגופא דקרא דכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים אלמא מקבל טומאה כל שהוא כלי בטומאת הזב ואפילו במגעו מיהו מדכתיב בהדי משכב ומושב בעינן שיהא ראוי למדרס אבל מפץ שאינו כלי אתי מקל וחומר לטומאה אבל לטהרת מים לית ליה שאינו כלי שהרי למדרסות טהרתן במים שהרי הן בכלל וכל כלי עץ ישטף במים אבל מפץ שאינו כלי ולא בגד ולא מעשה עזים לא בא לכלל זה זה טעם העיקר.

 

הלכה ה

הזב אין לו טהרה אלא במעיין שהרי נאמר בו במים חיים אבל הזבה ושאר הטמאין בין אדם בין כלים טובלין אף במקוה.

 

הלכה ו

כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה כמו שביארנו בעניין נדה ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה שנאמר: והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שטובל והולך מתחלת הלילה עד הערב שמש.

 

[השגת הראב”ד]: ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה

אמר אברהם: וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים שאין טעונין ספירת שבעה נקיים שהרי אף בטומאת מת שנינו טבל את האזוב ביום והזה בלילה או שטבל בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום.

 

הלכה ז

כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום בבת אחת ואם היה בעל שיער יטביל כל שיער ראשו והרי הוא כגופו דין תורה וכל הטמאין שמטבלו בבגדיהן עלתה להן טבילה מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין וכן הנדה שטבלה בבגדיה מותרת לבעלה.

 

הלכה ח

כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה.

 

הלכה ט

הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו מים דרך כולו טהור הקופץ לתוך המקוה הרי זה מגונה והטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה.

 

הלכה י

בית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין שיבואו בהן המים שנאמר: וידיו לא שטף במים איברים הנראים בלבד ואף על פי כן צריכין להיות ראויין שיבואו בהן המים ולא יהיה דבר חוצץ לפיכך אמרו חכמים לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו שתהיה אשה מדיחה בין קמטיה במים ואח"כ תטבול והאשה טובלת כדרך גדילתה כאורגת וכמניקה את בנה.

 

הלכה יא

אשה אינה טובלת בנמל מפני שמתביישת מבני העיר ואינה טובלת כהוגן ואם הקיף לה מפץ וכיוצא בו כדי להצניעה טובלת בנמל ולא תטבול על גבי כלים חרס או סל וכיוצא בהן מפני שמפחדת ולא תעלה לה טבילה.

 

הלכה יב

אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ בינם ובין המים ואם היה דבר חוצץ בינם ובין המים כגון שהיה בצק או טיט מודבק על בשר האדם או על גוף הכלי הרי זה טמא כשהיה ולא עלתה להן טבילה דבר תורה אם היה דבר החוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי לא עלתה להן טבילה והוא שיקפיד עליו ורוצה להעבירו אבל אם אינו מקפיד עליו ולא שם אותו על לב בין עבר בין לא עבר אינו חוצץ ואע"פ שחופה את רובו וכן אם היה חופה מיעוטו אינו חוצץ אף על פי שהוא מקפיד עליו מדברי סופרים שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע"פ שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו וכל דבר החוצץ אם היה חופה את רובו לא עלתה לו טבילה אף על פי שאינו מקפיד עליו גזירה משום רובו המקפיד עליו נמצאת אומר שאם היה על בשר האדם או על גוף הכלי דבר מדברים החוצצין כגון בצק וזפת וכיוצא בהן אפילו טיפה כחרדל והוא מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה ואם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אאמר אברהם: היה חופה רוב הכלי או רוב האדם כמו שביארנו.