לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א

הלכות מטמאי משכב ומושב  פרק א

הלכה א

הזב והזבה והנדה והיולדת כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות מטמאין כלים במגע ומטמא אדם במגע ובמשא ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותן אב טומאה ומטמא מדף על גבו.

 

הלכה ב

אחד זבה קטנה ואחד זבה גדולה ואחד זבה מחמת עצמה או מחמת אונס ואחד זב בעל שתי ראיות או בעל שלש טומאת כולן שוה לטמא אחרים.

 

הלכה ג

קטנה בת יום אחד מטמא בנדה בת י' ימים בזיבה בת שלש שנים ויום אחד מטמאה את בועלה כמו שיתבאר.

 

הלכה ד

קטן בן יום אחד מטמא בזיבה ואחד גרים ועבדים ואחד ישראל מטמאין בנדה ובזיבה.

 

הלכה ה

סריס אדם סריס חמה מטמאין בזיבה כשאר הבריאין.

 

הלכה ו

אין האשה מטמאה בלובן ולא האיש באודם אלא האשה באודם והאיש בלובן.

 

הלכה ז

טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה מטמאין בלובן כאיש ובאודם כאשה וטומאתן בספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו ראה לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה ואת הקדשים אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו שנאמר: מזכר עד נקבה תשלחו עד שיהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה הרי זה חייב על ביאת המקדש.

 

[השגת הראב”ד]: בלובן ואודם שראה

אמר אברהם: אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו באודם ולובן של טומטום להוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולובן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא תאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב.

 

הלכה ח

דם הנדה או דם הזבה או דם היולדת מטמא בכל שהוא במגע ובמשא שנאמר: והדוה בנדתה והזב מפי השמועה למדו שמדוה כמוה וכבר ביארנו בענין איסור נדה שחמשה דמים טמאים באשה אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה שהרוק מתעגל ויוצא וזה שותת ויורד.

 

הלכה ט

אשה שיצא הולד מדפנה ויוצא עמו דם מן הדופן הרי אותו דם אב מאבות הטומאות כדם הנדה והלידה והזיבה שהמקור מקומו טמא והאשה טהורה עד שיצא ממנה דם דרך הרחם.

 

הלכה י

מקור האשה שנעקר ונפל לארץ האשה טמאה טומאת ערב וכן מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות האשה טמאה טומאת ערב אבל אינה נדה עד שתראה אחד מחמשה דמים המטמאין אותה.

 

הלכה יא

הזיעה טיפה אחת הרי האשה טהורה שאינה אלא מחוץ למקור.

 

הלכה יב

זובו של זב אב מאבות הטומאות כזב שנאמר: זובו טמא הוא ומטמא במגע ובמשא בכל שהוא ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא והרי היא כשכבת זרע בין מאיש גדול בין מאיש קטן וכן המשכבות והמושבות שישב עליהם משראה ראיה ראשונה עד שראה השניה טהורים שאינו קרוי זב אלא אחר ראיה שנייה כמו שביארנו בהלכות מחוסרי כפרה ראה אחת מרובה כב' אין טמא אלא המסיט טיפה אחרונה.

 

[השגת הראב”ד]: בין מאיש גדול בין מאיש קטן (הרי הראייה)

אמר אברהם: אין לשונו מיושר שאילו היתה ראייתו של זב קטן כשכבת זרעו לא היתה טמאה כלל עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד אבל התורה הקישה קטן לגדול דכתיב זאת תורת הזב בין קטן בין גדול עשה קטן כגדול לכל זיבתו.

 

הלכה יג

ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא שנאמר: כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי הצרוע כזב גמור מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע ראייתו הראשונה מטמא במשא.

 

הלכה יד

רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור ומימי רגליו ושכבת זרעו אמר אברהם: שלא יהיה בהם ציחצוחי זיבה כל שהוא.

 

הלכה טו

אחד זב ואחד נדה ויולדת וזבה כל אחד מהן רוקו ומימי רגליו אב טומאה כזב וכן כל מקום שנאמר: בהלכות אלו הזב אחד הזב ואחד שאר הארבעה.

 

הלכה טז

תשעה משקין בזב שלשה מהן אב טומאה והן. רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחד מאלו מטמא אדם וכלים בכל שהוא כמו שביארנו שלשה מהן כולד הטומאה ואלו הן. דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה כל אחד מאלו כמשקין טמאין שאין מטמאין אדם אבל מטמאין כלים מדברי סופרים כמו שביארנו ושלשה מהן טהורין ואלו הן. זיעתו וליחה סרוחה היוצאים ממנו והריעי הרי אלו שלשה מן הזב וחביריו כמותן משאר האדם כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו הרי הן כרוקו לכל דבר ובכלל הרוק הן חשובין דם היוצא מפי אמה ודם השותת מפיו הרי הן בכלל דם מגפתו היה מוצץ ורוקק דם הרי זה מטמא כרוק שהדם שמוצץ אמר אברהם: לו בלא צחצוחי רוק.

 

[השגת הראב”ד]: כמשקין טמאין שאין מטמאין

אמר אברהם: אף בזה טעה שהרי הן מטמאין את הגוויה ברביעית על ידי שתייה אבל במגע ודאי אין מטמאין אלא הידים בלבד ואפילו במשהו והן מטמאין אף הכלים במשהו משמעתא קמייתא דאלו דברים.