הלכות טומאת מת פרק טו
הלכה א
חלון תשמיש שסתמה כולה או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח, אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם, הרי זה חוצץ, והוא שיהיה דבר שאין דעתו לפנותו. לפיכך אם סתם החלון או מיעטו באוכלין שאינן מוכשרין, אינן חוצצין, שאף על פי שאין מקבלין טומאה והרי הן טהורין דעתו לפנותן. היו סרוחין, הרי אלו חוצצין. וכן תבן סרוח חוצץ, ושאינו סרוח, אינו חוצץ, מפני שדעתו לפנותו. תבואה שגדלה וסתמה את החלון או מיעטתו, אינה חוצצת, לפי שדעתו לפנותה שמא תפסיד הכותל. היה עיקרה רחוק מן הכותל ונטה ראשו וסתם, הרי זו חוצצת, וכן כל כיוצא בזה.
[השגת הראב”ד]: או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח
אמר אברהם: פחות מטפח לכזית מן המת אבל למת שלם או ליותר מכזית דיו אם מיעטו לפחות מארבעה.
הלכה ב
חבית שהיא מלאה גרוגרות סרוחין שאינן מוכשרין ולא ראויין לאכילה ומונחת בחלון ופי החבית כלפי הטומאה שהרי החבית טמאה, וכן קופה שהיא מלאה תבן סרוח שאינו ראוי לא למאכל בהמה ולא לטיט ולא להסקה ומונחת בחלון, אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן כשינטל הכלי שהן בו, הרי אלו חוצצין, ואם לאו אינן חוצצין. עשבים המרים שאינן ראויין לבהמה, ומטלניות שאין בהן ג' על ג' שהיו מטונפים וקשים כדי שלא יהיו ראויין אפילו לקנח הדם מן השריטה, והאבר והבשר המדולדלים בבהמה טמאה, והוא שתהיה כחושה שאינה ראויה להמכר לעכו"ם וקשורה כדי שלא תברח, והעוף טמא ששיכן בחלון, והוא שיהיה משרט שהרי אינו ראוי אפילו לתינוק לשחק בו, ועכו"ם כפות שהוא מאסורי המלך שאין אחר יכול להתירו ובן שמונה ביום השבת שהרי אסור לטלטלו, והמלח המעורב בקוצים שאינו ראוי לא לאכילה ולא לעבדה, והוא שיהיה מונח על החרש כדי שלא יזיק את הכותל, כל אלו ממעטין בחלון, שהרי אינן מקבלין טומאה ואין דעתו לפנותן מפני שאינן ראויין למלאכה. וכן ס"ת שבלה והיה מונח בחלון, אם גמר שתהיה שם גניזתו, הרי זה ממעט בחלון. אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים, אינן ממעטין בחלון, שהרי הן ראויין ומקבלין טומאה.
[השגת הראב”ד]: מפני שאינם ראויים למלאכה
אמר אברהם: דוקא למעט בחלון אבל אם סתמו לגמרי אע"פ שדעתו לפנותו סותם דוק ותשכח.
הלכה ג
מיעט את הטפח בפחות מכזית מבשר המת, בפחות מכזית מבשר נבילה, או בעצם פחות מכשעורה מן המת, או בפחות מכעדשה מן השרץ, הרי אלו חוצצין, שכל אלו טהורין ואינן חשובין אצלו, לפיכך אין דעתו לפנותן. וכן פחות מכביצה אוכלים שאינן מוכשרין אינן חשובין אצלו ואין דעתו לפנותן ולפיכך ממעטין את הטפח.
[השגת הראב”ד]: ואינן חשובין אצלו ואין דעתו לפנותן
אמר אברהם: אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' אם בא למעטו צריך שיבטל בו אותו המיעוט אבל לחור של טפח אם בא למעטו אף על פי שאינו מבטל המיעוט.
הלכה ד
סתם החלון בכלי חרש והיה פיו לחוץ, הרי זה חוצץ, לפי שאינו מטמא מגבו והרי הוא טהור. וצריך להיות כלי חרש זה מאוס ונקוב עד שלא יהיה ראוי אפילו להקיז בו דם, כדי שלא תהיה דעתו לפנותו.
הלכה ה
היה בבית מת או רובע עצמות וכיוצא בהן מעצמות המטמאות באהל, ומיעט החלון של בית זה בעצם פחות מכשעורה אינו מיעוט, שהעצם מצטרף לעצמות. וכן אם היה שם מת או כזית מבשר המת ומיעט החלון בפחות מכזית מבשר המת אינו מיעוט, לפי שהבשר מצטרף לבשר. אבל עצם פחות מכשעורה ממעט על ידי כזית בשר, ופחות מכזית בשר ממעט ע"י רובע עצמות וכיוצא בהן. מיעט את הטפח בשתי וערב המנוגעין או בגוש מבית הפרס אינו מיעוט, שדבר טמא אינו חוצץ. עשה לבנה מעפר בית הפרס, הרי זו טהורה וממעטת, שלא אמרו אלא גוש כברייתו. נסתם הטפח או נתמעט בקורי עכביש, אם היה בה ממש, הרי זו חוצצת, ואם אין בה ממש אינה חוצצת.
[השגת הראב”ד]: או נתמעט בקורי עכביש
אמר אברהם: זה כתב במקום והכבי שאין בו ממש ובמסכת כלים פ"ז שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא את הכבי והיא אותה יריעה שנמצאת בתוכה.