לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות טומאת צרעת פרק ו

הלכות טומאת צרעת  פרק ו

הלכה א

אלו מקומות באדם שאין מתטמאין בבהרת. תוך העין ותוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה והקמטים שבבטן והקמטים שבצואר ותחת הדד ובית השחי וכף הרגל והציפורן והראש והזקן שיש בהן שיער והשחין והמכוה והמורדין כל אלו המקומות אין מתטמאין בנגעים ואין מצטרפין בנגעים ולא הנגע פושה לתוכן ואין מתטמאין משום מחיה ואין מעכבין את ההופך כולו לבן שנאמר: בעור בשרו וכל אלו אינו עור גלוי אלא מהן שאינו עור ומהן שהוא עור והוא מכוסה ואינו גלוי ואודם השפתים נידון כבית הסתרים ואינו מטמא בנגעים.

 

הלכה ב

הראש והזקן שנשר כל שערן והשחין והמכוה שעלו צרבת מטמאין בבהרת כמו שביארנו ואינן מצטרפין זה עם זה ואין נגע עור הבשר פושה לתוכם ואינן מטמאים משום מחיה אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

 

הלכה ג

בהרת הסמוכה לראש או לעין או לאוזן וכיוצא בהן או לשחין או למכוה טהורה שנאמר: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהיה כל שחוצה לנגע בעור הבשר וראוי לפשיון.

 

[השגת הראב”ד]: בהרת הסמוכה

אמר אברהם: זו אינה עיקר ר' יוסי בר"י קתני לה והלא שאלו את ר"א הרי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין אמר להם יסגיר אמרו לו למה לשיער לבן אינה ראויה לפשיון אינה ראויה למחיה אינה מטמאה אמר להם שמא תכנוס ותפשה הא למדת שאף על פי שאינו ראוי לכולן אם ראוי לאחת מהן יסגיר ויחליט באותו סימן הראוי לו וגם זה ראוי למחיה ולשיער לבן ואע"פ שאינו ראוי לפשיון ועוד שראוי לפשיון מצד אחד.

 

הלכה ד

אלו בהרות טהורות. עכו"ם שהיתה בו בהרת ונתגייר היתה בעובר ונולד בקמט ונגלה בראש ובזקן כשהיה בהן שיער ונקרחו ונשר כל השיער ונתגלתה הבהרת היתה בשחין ובמכוה כשהן מורדין והעלו צרבת הרי אלו טהורות וכן אם היתה הבהרת בראש או בזקן קודם שיעלו שיער מעולם והעלו שיער והלך השיער או שהיתה הבהרת בעור ונעשה מקומה שחין או מכוה וחיו והרי הן כעור הבשר אף על פי שתחלתה וסופה טמאין הואיל והיתה טהורה בינתים הרי זו טהורה נשתנו מראיהן בין שהעזו או שכהו יראה בתחילה כיצד עכו"ם שהיתה בו בהרת כקרום ביצה ולאחר שנתגייר נעשית כשלג או שהיתה כשלג ולאחר שנתגייר נעשית כקרום ביצה תראה בתחלה וכן בקטן שנולד ובקמט שנגלה ובראש ובזקן שנקרחו ובשחין ובמכוה שחיו אם נשתנה מראה אותן הבהרות יראו בתחלה ואם לאו טהורות.

 

הלכה ה

כל ספק נגעים חוץ משני ספיקות שמנינו כבר טהור עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע והסגירן ובסוף השבוע היה בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהן פשתה בין בשני אנשים בין באיש אחד הרי זה טהור שאע"פ שודאי פשה הנגע בזה הואיל ואינו ידוע אי זו היא הבהרת שפשתה הרי זה טהור עד שידע באי זה נגע טמאו.

 

הלכה ו

משנזקק לטומאה ספיקו טמא כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע והסגירם בסוף השבוע והרי בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהן טמאין חזרו שניהן להיות כסלע שהרי הלך הפשיון מאחד מהן הואיל ואינו ידוע אי זהו שניהן טמאים עד שיחזרו שניהן להיות כגריס וזהו שאמרו משנזקק לטומאה ספיקו טמא וכן מי שהיתה בו בהרת ובה שיער לבן שקדם את הבהרת ושיער לבן שהפכתו הבהרת ואינו ידוע זה שקדם מזה שנהפך אם מתוך הסגר נסתפק לו הרי זה טהור ואם אחר החלט הרי זה טמא אף על פי שהלך שיער אחד מהן ואינו יודע אי זה הלך אם השיער שהיה סימן טומאה או השיער האחר.

 

הלכה ז

מי שבא אצל כהן וראהו שצריך הסגר או שהוא פטור ועד שלא הסגירו או פטרו נולדו לו סימני טומאה הרי זה יחליט וכן אם ראהו שיש בו סימני טומאה וקודם שיחליטו ויאמר לו טמא אתה הלכו להן סימני טומאה אם היה בתחלה או בסוף שבוע ראשון יסגירו ואם היה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור יפטור אותו.