לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות בכורים פרק ד

הלכות בכורים פרק ד

הלכה א

כל המביא בכורים, טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה, אבל הוידוי אינו שוה בכל, לפי שיש שחייבין להביא בכורים ואינן קורין עליהם.

 

הלכה ב

ואלו מביאין ולא קורין: האשה והטומטום והאנדרוגינוס, לפי שהן ספק אשה ואינן יכולין לומר אשר נתת לי יי', וכן האפוטרופין והעבד והשליח, לפי שאינן יכולין לומר אשר נתת לי יי'.

 

הלכה ג

הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם: אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה. ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ. וכן כהנים ולוים מביאין וקורין, מפני שיש להן ערי מגרש.

 

הלכה ד

הקונה שני אילנות בתוך [שדה] של חברו, מביא ואינו קורא, לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע או אין לו. וכיצד עושה?

מקדיש אותם תחלה לבדק הבית מפני שהן ספק חולין ואין מכניסין חולין לעזרה, והכהן פודה אותן מיד ההקדש ואחר כך אוכלן. ומפריש מהן תרומה ומעשר, מפני שהן ספק חולין. ונותן המעשרות שלהן לכהנים, שמא בכורים הם ואסורין לזרים. ואינו מביא אותן בעצמו אלא משלחן ביד שליח כדי שלא תעכב אותן הקריאה מלאוכלן, שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק, הקריאה מעכבת בו.

 

הלכה ה

הפריש בכוריו ומכר שדהו, מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר: אשר נתת לי יי' שהרי אין לו, והלוקח אינו חייב להפריש בכורים אחרים מאותו המין שכבר הפריש ממנו המוכר, ואם הפריש, מביא ואינו קורא. אבל ממין אחר מפריש ומביא וקורא.

 

הלכה ו

המוכר שדהו לפירות, הלוקח מביא ואינו קורא, שקנין פירות אינו כקנין הגוף. אבל מביא אדם מנכסי אשתו בכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע, שנאמר: אשר נתן לך יי' אלהיך ולביתך, אף על פי שמתה אשתו אחר שהפריש והוא בדרך, מביא וקורא.

 

הלכה ז

המוכר שדהו או שמכר אילנות וקרקען בזמן שהיובל נוהג, הרי זה מביא וקורא ביובל ראשון בלבד, שעדיין לא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע. אבל אם חזר ומכרה ביובל שני, הרי זה מביא ואינו קורא, שהרי סמכה דעתו שאין לו אלא הפירות וקנין פירות אינו כקנין הגוף.

 

הלכה ח

הפריש בכורים וחלה והרי הוא מסוכן, זה שראוי ליורשו מביא ואינו קורא. הפריש בכוריו ושלחן ביד אחר ומת השליח בדרך, אע"פ שחזר הוא והביאן אינו קורא שנאמר: ולקחת ובאת, עד שתהיה לקיחה והבאה כאחת.

 

הלכה ט

הפריש בכוריו ואבדו קודם שיגיע להר הבית והפריש אחרים תחתיהן, מביא השניים ואינו קורא, לפי שאינו יכול לומר את ראשית כל פרי האדמה לפי שאינן ראשית, ואלו השניים אין חייבים עליהן חומש כבכורים.

 

הלכה י

הביא בכוריו ונטמאו בעזרה נופצם שם ואינו קורא.

 

[השגת הראב"ד דין]: הביא בכוריו ונטמאו בעזרה

אמר אברהם: יניחום שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו.

 

הלכה יא

הביא בכוריו מאחד מן המינים וקרא, וחזר והביא ביכורים ממין אחר אינו קורא עליהן, שנאמר: הגדתי היום, פעם אחת בשנה הוא מגיד ולא שתים.

 

הלכה יב

הפריש בכוריו ויבש המעיין או שנקצץ האילן, מביא ואינו קורא, לפי שזה כמי שאין לו קרקע שהרי אבדה.

 

הלכה יג

המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה אף על פי שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא, שנאמר: ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג, ושאר המביאין חוץ מאלו מביאין וקורין.

 

הלכה יד

הבכורים והתרומות והחלה והקרן והחומש ומתנות בהמה הם נכסי כהן: יש לו לקנות מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה וקונה בהן ספר תורה.

 

הלכה טו

אע"פ שהבכורים והתרומות אסור להאכל לזרים, ואף על פי שהבכורים עולין באחד ומאה כתרומה, אם נתערבו בחולין בירושלים, אסורין בכל שהן במינם כמעשר שני, מפני שהוא מקום אכילתן עשאום כדבר שיש לו מתירין, ואע"פ שהבכורים אסורים לזרים אף בירושלים, הרי הן אוסרין בכל שהן. אפילו זרע הבכורים אחר שנכנסו לירושלים הרי הגידולין אסורין ואוסרין בכל שהן אם נתערבו בירושלים, אבל הזורע בכורים קודם שיכנסו לירושלים, הגידולין חולין.

 

הלכה טז

כיצד מעלין את הבכורים?

כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר: ברוב עם הדרת מלך ובאים ולנים ברחובה של עיר, ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה, ובשחר הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל יי' אלהינו. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב ועטרה של זית בראשו, להודיע שהבכורים משבעת המינין. והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין קרוב לירושלים והם הולכין בכל הדרך וקורין: שמחתי באומרים לי בית יי' נלך, ולא היו מהלכין ביום אלא שתי ידות בלבד. הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותן, ואם היה להם לח ויבש מראין את הלח מלמעלה. והפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתן מירושלים. לפי הבאים הם יוצאין: אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתן רבים, ואם מעט – מעט. ומשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים.

 

הלכה יז

 

כל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום, והם מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית נוטל כל אחד ואחד סלו על כתיפו ואומרין: הללויה הללו אל בקדשו וכו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה, והם מהלכים בהר הבית וקוראין עד שמגיעין לעזרה הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר: ארוממך יי' כי דליתני וגו'.