לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מעשר פרק יב

הלכות מעשר פרק יב

הלכה א

הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר הרי זה שואלו, ואם אמר לו: מעושרין הן, אוכל על פיו בשבת. וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן: מעושרין הן אוכל על פיו באותה שבת, ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין, מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה.

 

הלכה ב

אע"פ שהוא אוכל על פיו בשבת, הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר, שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת. היתה שבת ויו"ט סמוך לה ושאלו באחד מהן, אוכל אף בשני, מפני שלא נראה לעשר בינתיים, וכן בשני ימים טובים של גליות.

 

הלכה ג

הנשבע על חברו שיאכל עמו בשבת והוא אינו מאמינו על המעשרות, שואל ואוכל על פיו בשבת הראשונה בלבד. אבל בשבת שנייה אף על פי שנדר ממנו הנאה אם לא יאכל אצלו, לא יאכל עד שיעשר דמאי.

 

הלכה ד

מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי, וראינוהו שחזרה ונפלה בפנינו, בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר: הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו. כשם שאימת שבת על עמי הארץ כך אימת דימוע עליהם ואינן חשודין להאכיל את המדומע.

 

[השגת הראב"ד דין]: מי שאינו נאמן וכו' עד להאכיל את הדימוע

אמר אברהם: דברים הללו זרים הם אצלי ואינם אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת שאם נפלה לפחות ממאה אין לנו להאמינו וא"כ מאי אימת דימוע איכא הכא אלא לעולם שנפלה לפחות ממאה בשביל שלא יאסר הכל שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכלין על פיו מפני שאימת דימוע עליהם להאכילו.

 

הלכה ה

מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש מעשר ראשון מפירות אלו, ואמר שהפריש מהן מעשר שני, נאמן. הפריש מעשר שני בפנינו ואמר שהפריש מעשר ראשון, אינו נאמן, שהשני שלו. והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון. והנאמן על הראשון נאמן על השני. לפיכך מי שאינו נאמן, שהוציא פירות מביתו ואמר: אלו מעשר ראשון נאמן, ואין מפרישין מהן תרומות ומעשרות. ואם אמר: אלו מעשר שני, אינו נאמן והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר. ויראה לי: שהוא פודה את כולם.

 

[השגת הראב"ד דין]: לפיכך מי שאינו נאמן וכו' עד פודה את כולם

אמר אברהם: אני לא מצאתי כן לא בתוספתא ולא בירושלמי אבל כך אמרו הנאמן לראשון נאמן לשני אבל לא אמרו שיהא מסתמא נאמן לומר מעשר ראשון הוא זה ויהיו פירותיו מעושרין מן הראשון עוד אמרו הוציא להם מ"ש מתוך ביתו ואמר פדוי הוא נאמן פדוי לי ופדוי לכם אינו נאמן נ"ל כשאמר פדוי הוא נאמן מפני שאימת קדושתו עליו ולפיכך נאמן אפילו על הפרשתו.

 

הלכה ו

האומר למי שאינו נאמן על המעשרות: קח לי ממי שהוא מעשר, והלך ולקח והביא לו, אינו נאמן. ואם אמר לו קח לי מאיש פלוני, הרי זה נאמן לומר ממנו לקחתי, שהרי מתיירא שמא ישאלנו. הלך ליקח לו מאותו פלוני ואמר: לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן, אינו נאמן.

 

הלכה ז

הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר: מי כאן נאמן מי כאן מעשר?

ואמר לו אחד: אני, אינו נאמן. אמר לו: איש פלוני, הרי זה נאמן, ולוקח מאותו פלוני אע"פ שאינו מכירו והולך ואוכל על פיו. הלך ולקח ממנו ושאל לו: מי כאן מוכר יין ישן?

אמר לו זה ששלחך אצלי, אף על פי שהן כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין.

 

[השגת הראב"ד דין]: הנכנס לעיר וכו' עד ואוכל על פיו

אמר אברהם: בירושלמי שלא בפניו נאמן בפניו אינו נאמן.

 

הלכה ח

במה דברים אמורים?

בזמן שאינו מכיר אדם שם, אבל אם מכיר אדם שם, לא יקח אלא מן המומחה. ואם שהה שם שלשים יום, אע"פ שאינו מכיר אדם שם, לא יקח אלא מן המומחה.

 

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים בזמן שאינו מכיר אדם וכו' עד אלא מן המומחה וכו'

אמר אברהם: אמת כי התוספתא כך היא אבל אין הכל בקיאים בפירושה שאם אותו הניכר אינו מומחה מאי זה מומחה יקח איך יכיר זה האכסנאי את המומחה כי אם על פיו ואם כן מה בין מכיר לשאינו מכיר לפיכך צריך לומר שזאת ההכרה מכיר שהוא מומחה קאמר כי מאחר שהוא מכיר בא' שהוא מומחה לא יסמוך עוד על אחר מן העיר שיאמר לו פלוני נאמן ולא יקח אלא מן הידוע לו.

 

הלכה ט

ולא התירו דברים אלו אלא בתרומות ומעשרות, אבל לענין פירות שביעית או לענין טהרות, לא יקח אלא מן המומחה.

 

הלכה י

החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן: פירות אלו אינם מתוקנים ופירות חבירי מתוקנין, אינו נאמן, שמא קנוניא עשו ביניהן.

 

הלכה יא

המוכר פירות בסוריא ואמר: משל א"י הם, חייב הלוקח לעשר. מעושרין הן – נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. משלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריא והיה רוב ממכרו משדהו, חייב הלוקח ממנו לעשר, שחזקתו שמשדהו הביאם.

 

[השגת הראב"ד דין]: המוכר פירות בסוריא ואמר וכו' עד שהפה שאסר הוא הפה שהתיר

אמר אברהם: מפני שרוב פירות שבסוריא של גוי הם ומסתמא אינו חייב לעשר.

 

הלכה יב

עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה, הרי אלו נאמנין כל זמן הגרנות שהלקט והשכחה והפאה מצויים, והוא: שיהיה קרוב מן הגורן כדי שיצא ויבא בו ביום. ואם אמרו של מעשר עני הם, הרי אלו נאמנין כל השנה כולה, ואינן נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם ליתנו.

 

הלכה יג

כיצד?

חיטים אלו לקט שכחה ופאה הם, הרי אלו נאמנים. קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא, אינם נאמנין, ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר ממתנות עניים הוא, אלא מתעשרין דמאי.

 

הלכה יד

נאמנין על השעורה של אורז, ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל, נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין בין חיין בין מבושלין, נאמנין על השמן לומר: של מעשר עני הוא ואין נאמנין לומר: של זיתי ניקוף הם. נאמנין על הירק חי ולא מבושל אלא אם כן היה דבר מועט, שכן דרך בעלי בתים ליתן מעט ירק מבושל מקדרתו לעני. ומתוך שיכול לומר: הבעל הבית נתנו לי, יכול לומר: אני בשלתיו ממתנותי.

 

הלכה טו

וכן בן לוי שאמר: פירות אלו ממעשר ראשון שניטלה תרומתו הם, הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר, כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה. אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.

 

הלכה טז

אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ שאינו לא חשוד ולא נאמן. אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין, אסור ליקח ממנו כלל דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר, אפילו קרבי דגים מפני שנותנין בהם שמן. ואין אסור אלא כל שלפניו, אבל אצרו מותר ליקח ממנו, מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו שמא יודע הדבר ויפסיד הכל. וכן החשוד למעשר שני למוכרן לשם חולין, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר. וכל זה קנס מדבריהם.

 

הלכה יז

חשוד שהעיד על של אחרים, נאמן. חזקה: אין אדם חוטא ולא לו, ואין צריך לומר עם הארץ. לפיכך עם הארץ שאמר: זה טבל וזה תרומה, זה ודאי וזה דמאי, אפילו בשלו, נאמן. אמר: אלו פירות מתוקנין בשל אחרים, נאמן, והוא שלא יראו כעושה קנוניא, כמו שביארנו.

 

[השגת הראב"ד דין]: חשוד שהעיד על של אחרים נאמן וכו'

אמר אברהם: אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן הקשו עליה בגמרא ועד אחד נאמן אמר ר' יוחנן קל הוא שהקלו באכסניא מפני חיי נפש ועוד דרבי מאיר סבירא לה החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ואם קבעו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות כרבי מאיר.

 

הלכה יח

 

המוכר פירות לחברו ואחר שיצאו מתחת ידו אמר ללוקח: פירות שמכרתי לך טבלים הן, הבשר בשר בכור היה, היין יין נסך, שורת הדין שאינו נאמן אפילו היה המוכר חבר, והזריז מחמיר על עצמו. ואם האמינו הרי זה משובח אפילו היה המוכר עם הארץ.