לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מעשר פרק ה

הלכות מעשר פרק ה

הלכה א

הלוקח פירות תלושין לאוכלן נקבעו למעשר מדבריהם, כמו שביארנו. ומאימתי יקבעו? משיתן את הדמים, אע"פ שלא משך. הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כולו, ואף על פי שגמר בלבו ליקח, לא נתחייב לעשר. ואם היה ירא שמים, משגמר בלבו מעשר ואח"כ יחזיר למוכר אם רצה להחזיר.

 

הלכה ב

הלוקח במחובר לקרקע, או שלקח תלוש לשלוח לחברו, לא נקבעו ויש לו לאכול מהן עראי.

 

הלכה ג

האומר לחברו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים, הרי זה אוכל אחת אחת ופטור. ואם צירף חייב לעשר. הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי, בורר אחת אחת ואוכל. באשכול שאבור לי, מגרגר ממנו באילן ואוכל. ברמון שאבור לי, פורטו באילן ואוכל. באבטיח שאבור לי, כופת בקרקע ואוכל. ואם קצץ את התאנים וצירפם, או שקצץ האשכול או האבטיח, חייב לעשר, שהרי לא קנה אלא הנתלש. אבל אם אמר לו הא לך איסור בכ' תאנים אלו, בב' אשכולות אלו, בשני רמונים אלו, בב' אבטיחים אלו, קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור, שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואם קצץ את התאנים וכו' עד לא קנה אלא הנתלש

אמר אברהם: לא מצא זה בתוספתא אלא בפועל שאמרו השוכר את הפועל להיות מנכש בבצלים לא יאחוז את הקלח ויאכל אלא מקרסם עלה עלה במחובר לקרקע ואוכל פועלים שהיו עוקרים בבצלים או אוגדין אוכלים ופטורין שהתורה נתנה להם רשות והטעם שהשוכר לנכש עבודתו במחובר לפיכך לא יאכל בתלוש אלא דרך חבורו אבל השוכר לעקור ולאגוד עבודתו במחובר ובתלוש לפיכך אוכל כדרכו ופטור וזהו העיקר והמחבר הזה עוקר ומבלבל ומערבב הכל ולענין קביעות מעשר אין כאן קפידא אלא בצירוף אבל בתולש הקלח ובקוצץ האשכול אין קפידא ובלבד שלא יצרפן ויאכל.

 

הלכה ד

המחליף עם חברו זה לאכול וזה לאכול, שניהן נקבעו למעשרות, שהרי לקחו בתלוש. זה לקצות וזה לקצות, שניהן לא נקבעו, שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו, כמו שביארנו. לקח האחד פירות שהחליף לאכילה ולקח האחר חליפיהן להקצותן, זה שלקח לאכילה חייב לעשר, וזה שלקח להקצותן לא נקבע למעשר.

 

הלכה ה

האומר לחברו: צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני אמלא את כרסי משלך, שניהם פטורים, שאין זה חליפין כדי שיהיה מכר, ואם צירף ואכל חייב. והמתנה אינה קובעת כמכר.

 

[השגת הראב"ד דין]: האומר לחברו צא ולקט וכו' עד והמתנה אינו קובעת כמכר

אמר אברהם: בתוספתא אינו כן אלא האוכל במנין חייב והממלא כרסו פטור ונ"ל בשלא צירף.

 

הלכה ו

עם הארץ שהיה עובר בשוק ואמר: טלו לכם תאנים, אוכלים ופטורין, שאין המתנה קובעת. ואם הכניסו לבתיהן, אם רוב העם מכניסים לבתים, מעשרים ודאי, ואם רוב העם מכניסים לשוק, אין מתקנים אלא דמאי, שמא עישר ואחר כך הביא לשוק. ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתים, כשמכניס לבית מעשר דמאי. נתן לו דבר מרובה, אפילו אמר לו טול ואכול הרי זה כמי שאמר לו טול והכנס שאינו אוכל עד שיתקן דמאי. וכן אם נתן לו דבר שאין דרכו להאכל חי, או שהיה אדם גדול שאין דרכו לאכול בשוק הרי זה מתקן דמאי.

 

הלכה ז

היו שנים אמר לאחד: טול ואכול ואמר לשני: טול והכנס, זה אוכל ופטור וזה אוכל וחייב.

 

הלכה ח

וכן אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות ואמר להם: טלו ואכלו, הרי אלו אוכלין ופטורין, ובעל השער או בעל החנות לא יאכל עד שיעשרו דמאי, שנמצא כאומר לאלו: טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם, וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו.

 

[השגת הראב"ד דין]: וכן אנשים וכו' עד הפירות בתוכו

אמר אברהם: יש כאן שבוש וכאן הוא סותר מה שכתב למעלה לחצר חברו ובעל השער ובעל החנות בשביל בתיהם חייבין.

 

הלכה ט

השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברין, הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהן עושין, הרי אלו אוכלין ופטורים מן המעשר. ואם התנה עמהן שיאכלו מה שלא זכתה להן תורה, כגון שהתנה עמהן הפועל שיאכלו בניו עמו או שיאכל בנו בשכרו, או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש, הרי זה אסור לאכול עד שיעשר, הואיל ואוכל מפני התנאי הרי זה כלוקח.

 

הלכה י

שכרו לנכש עמו בזיתים והתנה הפועל שיאכל בזיתים, הרי זה אוכל מן האילן אחת אחת ופטור. ואם צירף חייב.

 

הלכה יא

שכרו לנכש בבצלים והתנה לאכול ירק, מקרסם עלה עלה ואוכל. ואם צירף חייב. קצץ הפועל שיאכל ליטרא של זיתים, אוכל אחת אחת. ואם צירף חייב לעשר, הואיל והוא אוכל דבר קצוב הרי זה כלוקח שאם צירף נקבע. לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה מצרף ואוכל כל מה שירצה, והוא שלא יספות במלח, אבל אם ספת במלח, אחת אחת מותר, שתים שתים אסור שהרי נקבעו [במלח].

 

הלכה יב

פועל שהיה עושה בלבסין לא יאכל בבנות שבע. בבנות שבע לא יאכל בלבסין עד שיעשר, אבל יש לו למנוע עצמו עד שיגיע למקום היפות.

 

הלכה יג

המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה, בזמן שאין להן עליו מזונות, אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר, והוא: שלא נגמרה מלאכתן, אבל אם יש להן עליו מזונות, לא יאכלו ואף ע"פ שלא נגמרה מלאכתן, שאין פורעין חוב מן הטבל. אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה, אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה.

 

הלכה יד

אחד המבשל ואחד השולק ואחד הכובש, קובע למעשר. אבל המעשין את הפירות עד שהכשירן, הרי זה ספק.

 

הלכה טו

הטומן פירות באדמה או בתבן או בזבל עד שהכשירן לאכילה, לא נקבעו למעשר.

 

הלכה טז

הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן לקדרה באלפס כשהן מרותחין נקבעו למעשר. מזג יין במים חמים נקבע. ואין צריך לומר אם בישל היין ואפילו בגת, שאסור לשתות ממנו עד שיעשר.

 

הלכה יז

השום והשחלים והחרדל ששחקן בשדה בשמן, נטבלו למעשר. וכן הסוחט אשכול לתוך הכוס נקבע. לתוך התמחוי אינו נקבע.

 

הלכה יח

המולח פירות בשדה נקבעו. טבל הזיתים אחד אחד במלח ואכל פטור. הפוצע זיתים כדי שיצא השרף מהם פטור. הנוטל זיתים מן המעטן, טובל אחד אחד במלח ואוכל, ואם מלח ונתן לפניו חייב, וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה יט

התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שנייה, נקבעו למעשר, ולא יאכל מהן עראי עד שיוציא התרומה השנייה ויעשר.

 

הלכה כ

פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהן לילי שבת, נקבעו ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת עד שיעשר.

 

הלכה כא

תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן, לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו.

 

הלכה כב

 

תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה, לא יאכל עד שיעשר, הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת והשבת קובעת. היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת, לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר. ואם הניחן לאחר שבת, הרי זה גומרו.