לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מעשר פרק ו

הלכות מעשר פרק ו

הלכה א

מחליקין בתאנים וענבים של טבל ואין בזה משום הפסד. וכל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה, כגון הגרעינין וכיוצא בהן, כך אסור לאוכלו מן הטבל ומן המעשר שלא ניטלה תרומתו וממעשר שני והקדש שלא נפדו. וכל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה מדברים אלו כך מותר בטבל ובמעשר שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו.

 

הלכה ב

אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול, ואין צריך לומר בשבת, שנאמר: את משמרת תרומותי, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה, אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך.

 

הלכה ג

אין מחפין בטבל ואין זורעין את הטבל, ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהן עד שיעשר. במה דברים אמורים?

בתבואה וקטניות וכיוצא בהן, אבל העוקר שתילים שיש בהן פירות ממקום למקום בתוך שדהו, הרי זה מותר ואינו כזורע טבל, שהרי לא אסף הפירות. וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר, אם נתכוון להוסיף בגופן מותר. ואם שתלן כדי שיקשו ויקח הזרע שלהן אסור, מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל.

 

הלכה ד

ליטרא מעשר טבול שזרעה והשביחה והרי היא עשר ליטרין, חייבת במעשר. ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון. ליטרא בצלים שתקנם וזרעם, אינו מעשר לפי חשבון התוספת אלא מעשר לפי כולו.

 

[השגת הראב"ד דין]: ליטרא מעשר טבול שזרעה והשביחה

אמר אברהם: נראה לי בדבר שאין זרעו כלה.

 

הלכה ה

זרעונים שהביאו שליש ומרחן ועשרן ואח"כ זרען והוסיפו, ואין זרעם כלה, הרי זה ספק אם חייבין במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו, או אין חייבין שהרי הזרע שעדיין הוא קיים ולא אבד, מעושר הוא. ואין אלו דומים לבצלים שהבצלים אין דרכן להזרע.

 

הלכה ו

הזורע את הטבל בין דבר שזרעו כלה בין דבר שאין זרעו כלה, אם אפשר ללקטו, קונסין אותו ומלקטו. ואם צמח, אין מחייבין אותו לעקור והגידולין חולין. ואם היה דבר שאין זרעו כלה, אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר. ומפני מה הגידולין אסורין?

מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבה. וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו. אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר. ואסור לשלח את הטבל ואפילו חבר לחבר, שמא יסמכו זה על זה ויאכל הטבל.

 

הלכה ז

המוכר פירות לחברו ונזכר שהם טבל ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו, אם ידוע שאין קיימין ושכבר אבדו או נאכלו, אינו צריך לעשר עליהם, ואם ספק שהם קיימין או אין קיימין צריך להוציא עליהן מעשרות מפירות אחרות.

 

[השגת הראב"ד דין]: המוכר פירות לחברו ונזכר שהן טבל ורץ אחריו לתקנו

אמר אברהם: אני אומר ואותן המעשרות ותרומת מעשר שבהן ספק והכהן לא יאכלנה עד שיתקן אותם ולא ממקום אחר ולבסוף אמר אברהם: שלא תרקב משום ספק טבל אלא אם כן חזר בעל הבית ותיקן פירותיו בתנאי ובתוספתא דמעשר שני אינו כן אלא יהא קורא שם למעשרותיהם נראה מיניה וביה קאמר ואמר אברהם: לכהן בלא תקלה.

 

הלכה ח

המוכר פירות לחברו, מוכר אומר: על מנת שהן טבל מכרתי, ולוקח אומר: לא לקחתי ממך אלא מעושרין, כופין את המוכר לתקן. קנס הוא לו מפני שמכר טבל.

 

הלכה ט

אין פורעין חוב מן הטבל, מפני שהוא כמוכרו.

 

הלכה י

מי שלקחו בית המלך את פירותיו והם טבלים, אם מחמת שהוא חייב להן, צריך להוציא עליהן מעשרות. ואם לקחו באונס, אינו צריך לעשר עליהם.

 

הלכה יא

הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה. המקבל שדה מישראל או מן הנכרי, חולק ונותן לבעל השדה בפניו כדי שידע שטבל נטל, אבל החוכר שדה מישראל אם נתן לו מזרע אותה שדה, תורם ואחר כך נותן לו מזו שקצץ ליתן לו ובעל השדה מעשר לעצמו. ואם נתן לו מזרע שדה אחרת או ממין אחר, מוציא המעשר ואח"כ נותן לו.

 

הלכה יב

החוכר שדה מן הגוי, מעשר ואחר כך נותן לו. קנס קנסוהו בזה, כדי שלא יחכור מן הגוי ונמצאת השדה בורה לפניו עד שיצטרך וימכרנה לישראל. וכן המקבל שדה אבותיו מן הגוי קנסוהו שיעשר ואח"כ יתן חלקו לגוי מעושר, כדי שלא יקפוץ ויקבלה ממנו מפני שהיא שדה אבותיו עד שתשאר לפניו בורה כדי שימכרנה לישראל.

 

הלכה יג

אי זהו חוכר ואי זהו מקבל?

חוכר שחוכר הקרקע בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה, בין עשתה הרבה בין עשתה מעט, מקבל הוא שיקבל אותה בחלק ממה שתעשה: חציו או שלישו או מה שיתנו ביניהן, שוכר הוא ששוכר הקרקע במעות.

 

הלכה יד

שנים שקבלו שדה באריסות, או ירשו או נשתתפו יכול האחד לומר לחברו: טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני, אבל לא יאמר: טול אתה חטים ואני שעורים, אתה יין ואני שמן, מפני שמוכרין את הטבל.

 

הלכה טו

כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהן ונותנין אותם לכהנים וללוים אחרים. קנס הוא להם, כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים, ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן, אין מוציאים מידם.

[השגת הראב"ד דין]: כהן או לוי שלקחו פירות וכו' עד אין מוציאין מידם

אמר אברהם: אני אומר שאינו קנס אבל מפני שאמר להם מנתא דכהן לא זביני לך כדאיתא בפרק הזרוע ומזה הטעם עצמו כשמכר הלוי לישראל עד שלא מירח המעשר של לוי שלא היה לו בו עדיין זכות כדי שימכור זכותו לישראל אבל משמירח כבר היה לו בו זכות וכל זכות שיש לו באותה תבואה מכר לישראל לפיכך נותנו לכל כהן שירצה.

 

הלכה טז

כהן או לוי שמכרו פירות תלושין לישראל קודם שתגמר מלאכתן, ואין צריך לומר אם מכרו במחובר, הרי התרומה או המעשר שלהם. ואם מכרו אחר גמר מלאכה, הרי התרומה והמעשר של לוקח ומפריש ונותן לכל כהן או לוי שירצה.

 

הלכה יז

כהן ולוי שקבלו שדה מישראל, כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה ובמעשרות. והישראל נוטל חלקו ונותן לכל כהן או לוי שירצה. אבל ישראל שקיבל שדה מכהן או מלוי, התרומה או המעשר לבעל השדה ושאר המתנות חולקין.

 

הלכה יח

המקבל זיתים להוציא מהן שמן, בין ישראל מכהן או לוי, בין כהן או לוי מישראל כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ומעשרות, מפני שהשמן חשוב הוא.

 

הלכה יט

כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו: על מנת שהמעשר שלה, שלי לעולם, הרי הן שלו, כיון שאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר. ואם מת הכהן, הרי בנו כשאר הכהנים. ואם אמר לו: על מנת שהמעשרות לי ולבני מת הוא יטלם בנו. על מנת שהמעשרות שלי כל זמן שהיא לפניך, מכרה לאחר אף על פי שחזר ולקחה, אין לכהן אותם המעשרות.

 

הלכה כ

ישראל שקיבל שדה מכהן ולוי ואמר לו: על מנת שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים, מותר. על מנת שהן שלי לעולם, אסור. שאין כהן עושה כהן. וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל, לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים ומפריש עד שיפרע כנגד חובו, שאין לוי זה עושה בעל חוב שלו כלוי אחר שיגבה מעשר מאחרים.

 

[השגת הראב"ד דין]: ישראל שקבל שדה מכהן ולוי וכו' עד שאין כהן עושה לישראל כהן

אמר אברהם: נוסחא דתוספתא ישראל שמכר לכהן וזה עיקר וכן הוא בירושלמי.

 

הלכה כא

ישראל שירש טבל ממורח מאבי אמו כהן ואותו אבי אמו ירשו מאבי אמו ישראל, הרי זה מפריש ממנו מעשרותיו והן שלו, שהמתנות הראויות ליתרם כמו שהורמו הן אע"פ שלא הורמו.

 

הלכה כב

הנותן שדהו בקבלה לגוי או למי שאינו נאמן על המעשרות, אף על פי שלא באו לעונת מעשרות, צריך לעשר על ידם. נתנה לעם הארץ עד שלא באו לעונת המעשרות אינו צריך לעשר על ידם. ומשבאו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידם. כיצד הוא עושה? עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש למה שאכלו, שאין אנו אחראין להם.

 

[השגת הראב"ד דין]: הנותן שדה בקבלה לגוי או לישראל שאינו נאמן על המעשרות

 

פירוש שהוא חשוד.